בחדר כורסא, וליד הכורסא שולחן, ועל השולחן כוס תה כמעט מלאה. ליד הכורסא ספה, ועל הספה יושב איש ושותק.לאיש עור עבה ומלא תלמים וכתמים שהזמן והשמש חרצו בלי משים.שיערו בהיר וכסוף כמו ענן ביום קיץ, מכסה ראש מלא זיכרונות סבוכים כמו קורי עכביש זה בתוך זה.עיניו סגורות, אולי הוא חולם על אהובה שלא תשוב, או על הזדמנות שחלפה על פניו, ולא השכיל להושיט את ידו ולקטוף. הוא יושב לבד, ומסביבו שברי חיים אסופים במסגרות, תמונה מצהיבה על הקיר, ציור של יער שהיה פעם קרוב לעירו. בפינות החדר מצטבר לו האבק בנוחות ומצטנף כמו גור חתלתולים, אך אנשים שראשם מלא כל כך אינם מסוגלים לראות זאת, משום שעיניהן מכוסות גם הן דוק של אבק. הוא לבדו. רב האנשים שמילאו את חייו, טרקו את הדלת בקול צעקה או דממה דקה. משאירים לו להרהר בכל אותן מילים שאמרו ושדמיין שאמרו, ובכל אותן מחוות שרק הלב מבין. לפעמים בלילות הם חוזרים, לבדוק שההיגיון עוד מפריד בינם לבין החיים. הוא משתדל למרות החושך לא להתבלבל, להראות שעודנו זוכר היכן עומדים הם, בלעדיו, אפילו שבכל יום הוא מתקרב אל עולמם.
כוס התה כבר איבדה את חומה, וגם ידיו התקררו זה מכבר. הוא ניגש אט אט, אט אט, ומרים ברעדה את הכוס המלאה. צעד אחד והכוס מתנדנדת, הטיפות מתיזות בשמחה, הוא אוחז בידית הכורסא. צעד נוסף, הטיפות כמעט מגיעות לשולי הכוס והוא מרים את הכוס עוד סנטימטר אחד באוויר. "יציבות" נחלצת מילה אחת וזוהרת מעל לאחרות. הוא נושם עמוק וסחרחורת קלה ומוכרת עוטפת את ראשו. מרים רגל אחת עטופה נעל בית, מניח על הרצפה, רגל שניה והנה הוא כבר בחצי הדרך והכיור האפור נגלה לנגד עיניו. הוא עוצר ומביט בכוס שבידו, כמה הוקל לו שאין איש, איש שייראה אותו בשיאו של אין אונים זה. צעד נוסף, הרגל רועדת, והנה הוא כבר מחפש בעיניו משטח יציב להניח עליו את הכוס. רק שלא תיפול, יד, אל תאכזבי אותי עכשיו. הוא לוחש לעצמו. צעד נוסף, שלוש בלטות מפרידות, והנה שוב הראש, והרגליים לאות, והגב שולח אותות מצוקה. כל גופו צועק שב, נוח, הפסק את תנועתך. אך הוא מסרב, מסרב לוותר על מעט הזכות שנשארה לו, להניע את הגוף שנפשו קשורה בו כבר שמונים שנה. אם רק יכל למחוק את הזיכרון של גוף נמרץ וקל, היה סובל בשקט את הסרבול הנורא של נמר ההופך לצב. הוא עומד לפני הכיור, לא זוכר מתי הפעם האחרונה שעמד שם, בקושי זוכר למה בכלל הלך לשם. הכוס שבידו מזכירה לו, להניח בכיור, לשטוף, לעזוב. הוא נשען על הכיור ונאנח, אנחה שקטה שאיש מלבדו לא שומע ולא ישמע.
כוס התה כבר איבדה את חומה, וגם ידיו התקררו זה מכבר. הוא ניגש אט אט, אט אט, ומרים ברעדה את הכוס המלאה. צעד אחד והכוס מתנדנדת, הטיפות מתיזות בשמחה, הוא אוחז בידית הכורסא. צעד נוסף, הטיפות כמעט מגיעות לשולי הכוס והוא מרים את הכוס עוד סנטימטר אחד באוויר. "יציבות" נחלצת מילה אחת וזוהרת מעל לאחרות. הוא נושם עמוק וסחרחורת קלה ומוכרת עוטפת את ראשו. מרים רגל אחת עטופה נעל בית, מניח על הרצפה, רגל שניה והנה הוא כבר בחצי הדרך והכיור האפור נגלה לנגד עיניו. הוא עוצר ומביט בכוס שבידו, כמה הוקל לו שאין איש, איש שייראה אותו בשיאו של אין אונים זה. צעד נוסף, הרגל רועדת, והנה הוא כבר מחפש בעיניו משטח יציב להניח עליו את הכוס. רק שלא תיפול, יד, אל תאכזבי אותי עכשיו. הוא לוחש לעצמו. צעד נוסף, שלוש בלטות מפרידות, והנה שוב הראש, והרגליים לאות, והגב שולח אותות מצוקה. כל גופו צועק שב, נוח, הפסק את תנועתך. אך הוא מסרב, מסרב לוותר על מעט הזכות שנשארה לו, להניע את הגוף שנפשו קשורה בו כבר שמונים שנה. אם רק יכל למחוק את הזיכרון של גוף נמרץ וקל, היה סובל בשקט את הסרבול הנורא של נמר ההופך לצב. הוא עומד לפני הכיור, לא זוכר מתי הפעם האחרונה שעמד שם, בקושי זוכר למה בכלל הלך לשם. הכוס שבידו מזכירה לו, להניח בכיור, לשטוף, לעזוב. הוא נשען על הכיור ונאנח, אנחה שקטה שאיש מלבדו לא שומע ולא ישמע.