נעליים משופשפות וסווטשירט דהויי מ'לידס'.
(*מומלץ לקרא ולהקשיב לשיר Goodbye kiss של להקת Kasabian ברקע.)
מאז הטיסה האחרונה אני" בג'ט לג " תמידי. לא משנה שכבר עברו הרבה יותר מ72 שעות.
אני סוחבת את עצמי מהמיטה בפרצוף מושפל,לקחת מהקולב את המעיל את המעיל הארוך ולהשתחל לאולסטר המרופטות שלי.יש לי כסף בכיס.
אני תופסת מונית שירות בקו מהיר לעיר. אני לא במצב לנהיגה. מישהי מאחוריי מדברת בפלאפון בקולי קולות ובתחנה השלישית עולה איש במעיל חום קצר,שמתיישב לידי בעיניים טרוטות ונשימה בירתית.
אני עוצמת עיניים ומצמידה ראש לחלון הקר.הכל פה כ"כ שונה.שום דבר לא יכול להזכיר לי..
"חמודה!ילדה!"
"אתה מדבר אלי?"
"בטח אלייך,את רואה פה עוד מישהו?"הנהג מנענע בראשו ימינה ושמאלה,אבל רק פעם אחת.
"איפה את יורדת"?
אנחנו במרחק רחוב וחצי מ"החנות לאביזרי יצירה"
"אתה יודע מה? כאן." אני יורדת.
מה רע?אומרים שפעילות גופנית מעלה את הסרוטונין והאנדורפינים.לא משהו שיכול להזיק לי עכשיו. ממש לא.
ב"החנות לאביזרי יצירה" יש חימום מחניק ומרדים אז אני מבקשת מהר שני עפרונות פחם.
המוכרת,שיש לה שבילי 'נחשים' מגולגלים,מוצמדים לקרקפת ומקובעים בסיכות,ושאר השיער שלה מבריק מג'ל,קמה ועוקפת את הדלפק,הולכת להביא לי את העפרונות. היא לובשת בגדים פשוטים מאוד.אני מקווה בשבילה שהיה לה אירוע מיוחד אתמול בערב.
היא חוזרת עם העפרונות ושמה לי אותם בנייר חום מרשרש,כמו הנייר שעוטף עוגיות שקדים.כמו השקיות של הגרעינים השחורים.
אני יוצאת משם מחייכת.ולא ממהרת לתפוס מונית חזור.
האנשים בחוץ הולכים מהר,ספונים בתוך מעילים עבים.חלקם טומנים את הסנטר והשפתיים בצעיף עבה. אני אוהבת את הקור.
החנויות שאני חולפת על פניהן נמצאות בקומות הקרקע של בניינים מרובעים,ישנים,חומים-אפרפרים, ומכוערים בעיקר. ניאון מקולקל מהבהב,בובות ראווה חסרות יד או שבורות-אף.פלקט צהוב,כתוב עליו " ר ק ה י ו ם !!" בלורד שחור.והוא פה כבר חודש.
~
"תירצו לראות את שוק פורטבלו,בדרך פורטבלו,נוטינג היל?"
הם תמיד אומרים את השם המלא של כל מקום,הבריטים האלה.
הוא המשיך; " זה החלק מהסט של הסרט,אתם יודעים,נוטינג היל" חיוך אירוני. "עם החנויות הצבעוניות..."
"אה,כן!! צריך להיות שם ממש יפה!"
"כן" הוא אמר "יפה כמו ציור.נלך?"
"כן,ברור!וגם ניקח שם תמונה!"הם התלהבו.
אני רק הנהנתי,אני חושבת.
"כן,תמיד יש שם תיירים שמצטלמים" הוא צחק."במיוחד בכניסה לחנויות ועתיקות"
והרחוב היה כל-כך ססגוני,כל-כך ח י ,צבעוני.יותר יפה מהסרט,יותר יפה מציור.
לא חשבתי אף פעם שאתלהב מרחוב.
הוא הלך מלפנינו,הרבה מלפנינו,משוחח בפלאפון.נאלצתי להישאר מאחור,לשמוע אותם מלהגים:"בחיי,זה כמו בסרט.חכו שחברה שלי תראה את התמונות."
"זה עוד סגנון ויקטוריאני,הבתים פה."
לשמוע,ולא להאזין.רק לבהות בגב ההוא,שמתרחק.
~
אני חוזרת הביתה ונזרקת למיטה בחבטה,העפרונות בנייר החום מאומצים אל ליבי.
להעמיד את הכן זה תמיד עסק מעצבן.אתה כבר להוט לגעת בגיליון הריק עם העיפרון המשחיר שלך,אבל אתה חייב קודם לכוון את המנורה הלבנה החזקה מעל הכן מצד ימין,לשטוף ידיים בסבון,ולתפוס פוזיציה נוחה.
אני עושה את כל זה במהירות פראית,לא לפני שהדלקתי את המערכת.בלופ. יש לי הרגלים.
Kasabian' שרים את Goodbye kiss'.
אני בודקת את חוד הפחם על גב ידי.
החלטתי להתחיל הפעם מהאף.מעולם עוד לא התחלתי דיוקן מהאף. זה כי מעולם לא ראיתי אף כל-כך..
אני צריכה שהקצה יהיה ממש מעט מחודד,וממש מעט נוטה מעלה.אני צריכה להשחיר את העיקול של הנחיריים.
"נדון לכישלון מראש.
נפגשנו עם נשיקת פרידה..."
משני הצדדים במעלה האף,זוג עיניים צרות,חומות,והלבן,הלבן של העיניים האלה כל-כך לבן! כאילו אלו עיניים שמעולם לא עייפו,לא התאמצו,לא בכו.
עיניים יפות ומאושרות אבל מצומצמות כאלה,עם מבט מעמיק וחכם,שלא י ו ד ע שהוא מעמיק וחכם..
"...הכול נבעט,לא הייתה לי ברירה
אמרת שלא אכפת לך,כי האהבה קשה למציאה."
אני שוברת איזה עשר שפיצים על העיניים האלה.הן צריכות להיות צעירות וצלולות.הן צריכות להביט ולהביע שמחה,צחוק וימי-נעורים. ואסור. אסור לי להכתים את הלבן של העין.
"אולי הימים שהיו לנו אבדו
חיים בדממה יותר מידיי זמן"
זהו.סוף-סוף הגבות נאמנות למקור.התחלה מכווצת קצת,אח"כ מלבן שיורד מדרגה והופך ל'שפיץ'.בדיוק.
אני עוצמת עיניים. בדיוק.
"...פקח את עינייך-ומה אתה רואה?
העמדה אחרונה.
שחרר את ידי.."
לעזאזל.היד שלי מתחילה לרעוד.אני משרטטת שיער חום ובהיר וחלק.תספורת מוגדרת.פוני.שיער צדעיים מדורג שמכסה את האוזניים לחלוטין.אין שביל.
אחרי השרטוט,למלא את השטח בשיער זה כמעט מונוטוני.
אבל המבט שנתקע בי. מבט חכם,מאושר,נערי,יפה..
לא. לא. די. אי אפשר,אי אפשר.
אז למה לעזאזל אני עושה את זה?יכולתי לבחור באלפי פורטרטים אחרים.כאלה שיש לי לפחות תמונה שלהם,ולא רק זיכרון...זהו,זיכרון,אני עושה את זה בגלל הזיכרון. או בשביל הזיכרון. מה זה משנה בכלל??
מרגישה עצבנות.השיער צריך להראות חלק,ולא מבריק.
"מסתובב לאט,מסתכל אחורה.
תראה.
אין מילים שיכולות להציל זאת."
אני אוהבת את הקול השני בשיר הזה.הוא נהדר.דק וחזק וכואב.תמיד דמיינתי לי אישה כזאת,חזקה ויפה,מאחורי סורגים מחוטבים,חלודים כאלה.אוחזת בהם חזק בשתי ידיה ונאבקת לשיר.לשיר את הקול השני מיוחד כל-כך.ככה,עם כל הגוף,בעוצמה כזאת.נראית מין בלטריקס-לסטריינג' כזאת ; רק טובה.
אבל אז ,ככה במקרה,גיליתי שזה בכלל בחור איטלקי . עם קול יפה ונשי נורא. אבל מה שבאמת היה נורא,זה הדמיון שלי.
אני אוהבת איך שהקול שלו נשבר ב "no words" וב "supposed to" אוח...
ניסיתי להעביר גוון מעט כהה לעור.רק מעצמות הלחיים ומטה,כי בחצי הסהר תחת העין והצדדים כלפי מעלה,לא רק שאין כהות כמו לרוב האנשים,או גוון סגלגל לחסרי הדם שביניהם,אלא ישנו לובן צח ומבהיק.ככה.
הלסת והסנטר.והשפתיים.בולטות כאלה,השפה העליונה עולה מעט והתחתונה יותר מוכנסת עם הלסת.
שפתיים,שהוגות מבטא יורקשיירי מושלם.כזה ששואל 'why?' בלי לבטא כמעט בכלל את ה 'y' .כאלה שיודעות להתהדק אחת לשנייה,להתרומם בזוויות כלפי מעלה ולגרום אושר לכל מי שבסביבה.כאלה שפתיים.
החוד נשבר.הוא לא היה אמור להישבר.אני פשוט לחצתי אותו חזק מידיי.זה פשוט הולך ונעשה שלם,וככל שהעבודה שלי משלימה את צורתה,אני הולכת ומתפרקת,אני מרגישה שהאצבעות שלי מתפוררות כאילו היו עשויות גבס ומישהו הקיש עליהן במקלות מתופפים.
אבל אני חייבת לאסוף את האבק הזה שאני מעלה,אני אסיים את הרישום הזה.
"רץ כמו שאני אמור לרוץ.להיות האדם שאני צריך להיות.
הרוק'נרול גרם לנו טירוף.
אני מקווה שיום אחד נפגש שוב"
צוואר שמתחבר לסווטשירט טורקיז,עם קפוטשון שנח על הגב הרכון מעט.פתאום כמו פלש. כמו ברק כחול,זה מכה בי.התמונה. היא אמיתית מידיי.נאמנה למקור.במקרה אחר,זה אמור היה להסב לי אושר.עכשיו אני בוהה בעיניים אדומות ופרצוף מושפל.היד השמאלית מחפשת בפראות סיגריה בכיס של המעיל הזרוק. עד שאני מצליחה למצוא אחת,אני מזדקפת פתאום וזונחת אותה. הבנתי מה חסר.
"...משתוללים...
ניתן זאת לכולם.
עכשיו,כשהכול נגמר".
אנחנו כולנו בגני קנזינגטון.הדשא שם ירוק יותר מדשא סינטטי. יש בירידה שביל עפר סימטרי שחוצה את כל הירוק הזה.אני יורדת לכיוונו.מישהו רץ,הרוח נעימה ושקט וטוב. פתאום הוא קופץ לעברי מאחור ודוחף אותי קלות בגבי. מופתעת,אני נדחפת על האבנים ובולמת את גופי המוטה קדימה בעזרת נעליי המשופשות.אני מרימה מין זרד וזורקת עליו.ופוגעת.אז הוא משיב לי בכוח ואני לו,ושוב.ואני רק קצת צוחקת כי זה הדבר היחידי שאני מצליחה להגות.נראה שגם הוא.מזל.גם ככה שכחתי את כל האנגלית שלי מהזינוק הזה.אחנו רודפים או משחקים כמו שני גורי קוקר-ספנייל,הסוודר שלי מלא עשבים וזרדים.אנחנו בתוך כל היופי הזה.הכל ירוק ולמעלה כחול,כל-כך לא לונדוני!פתאום עוברת מעלינו איזו אנפה גדולה כזאת וכמעט בלי להשמיע קול.
ואז אני מבינה את הביטוי "רוח מלטפת" ו"צחוק פעמונים" זאת אומרת,ב א מ ת מבינה.
אני מבינה מה חסר בתמונה,ברישום שלי.
השיער רק יפה.אבל לא מתפרע ב"רוח במלטפת" ולא נוברת בו יד,והפוני לא נכנס לעיניים שוב שוב וגרם להן להצטמצם.
היא תביט מחר בתמונה ולא תשמע את הצחוק הזה. הם יעבירו מחר "ביקורות בונות" ולא ידעו איך העיניים מצטמצמות אפילו יותר כשהן מתחייכות. השאלה 'מי הדמות' תשאל ואני אענה "מכר" ואז כמו מחרוזת גרועה,אשאל מיד 'למה בחרתי' ואני אשקר.כל מה שאענה,ממילא אשקר.הרי לא אוכל להסביר להם את כל זה.זה טיפשי.הלא אפילו לעצמי אני לא מצליחה להסביר.
"כי נשרפנו.זה מה שאתה עושה.
כשיש לך הכל,זה לא יכול להיות אמיתי"
~~~~~~
אני עולה במדרגות לסטודיו ופתאום אני מרגישה כמה אני טיפשית עם התיקייה הענקית הזאת שלי.הגעתי ראשונה.אחרי 10 ד'ק, המורה הגבוה והמיושנת ל"רישום למתקדמים" שיש לה מסגרת זהב במשקפיים שחצו את גיל המעבר,מסתובבת בנינו ומהנהנת הנהונים בלתי-נראים,מעבירה אצבעותיה על השרשרת הקשורה למשקפיים,בצידי פניה הנקיות מאיפור. יש לה ידיים של אומנית כזאת,איך להסביר,האצבעות שלה מלאות ביבלות כתיבה כאלה בצדדים,בגלל כל המכחולים והעפרונות גרפיט שמהדוקים אל בין אצבעותיה שנים על גבי שנים.ובכל זאת,הן ארוכות כאלה,והדרך שבה היא נוגעת בדברים,אפשר לראות איך הן בוחנות,כמעט בליטוף,ממששות,עומדות על טיב החומר,בעדינות כזאת.
"מעניין" היא אומרת מול גיליון הבלוקים שלי."בקשתי פרונט,את ציירת כמעט פרופיל."
"זה בגלל האף,מקדימה הוא נראה כמעט רגיל,רציתי שיבחינו"
"מקדימה. כן. "
אבל שתי עיניים"
"כן"
אני מסתכלת בעיניים האלה,המוארות,על הגליון שלי.אני רואה בו את מה שנראה לי כל-כך אהוב,חשוב ויקר - ערך..חופשי,ומאושר,ובטוח בכל מקום שהוא.מוערך באשר הוא חי,מלא מתנות חינם מובנות מאליו.מהזן של המושלמים.אני מסתכל בו,בכל מה שאני לא.
"אני רק לא מבינה" היא אומרת בקול המוכיח-ותמהה שלה."דמות יפה ואצילית,מלאת הבעה. על כל זה עבדת קשה.אז למה ציירת פנים כאלה בסווטשירט ישן ודהה,ועוד בכזה צבע?
לא נשאר לי,רק לבהות באולסטר.
"כי ככה זה.תמיד.פנים יפות בסווטשירט ישן ודהה"
C.
* נכתב מזמן,ובכל זאת בחרתי להעלות.
**תרגום השיר הוא תרגום שלי.
(*מומלץ לקרא ולהקשיב לשיר Goodbye kiss של להקת Kasabian ברקע.)
מאז הטיסה האחרונה אני" בג'ט לג " תמידי. לא משנה שכבר עברו הרבה יותר מ72 שעות.
אני סוחבת את עצמי מהמיטה בפרצוף מושפל,לקחת מהקולב את המעיל את המעיל הארוך ולהשתחל לאולסטר המרופטות שלי.יש לי כסף בכיס.
אני תופסת מונית שירות בקו מהיר לעיר. אני לא במצב לנהיגה. מישהי מאחוריי מדברת בפלאפון בקולי קולות ובתחנה השלישית עולה איש במעיל חום קצר,שמתיישב לידי בעיניים טרוטות ונשימה בירתית.
אני עוצמת עיניים ומצמידה ראש לחלון הקר.הכל פה כ"כ שונה.שום דבר לא יכול להזכיר לי..
"חמודה!ילדה!"
"אתה מדבר אלי?"
"בטח אלייך,את רואה פה עוד מישהו?"הנהג מנענע בראשו ימינה ושמאלה,אבל רק פעם אחת.
"איפה את יורדת"?
אנחנו במרחק רחוב וחצי מ"החנות לאביזרי יצירה"
"אתה יודע מה? כאן." אני יורדת.
מה רע?אומרים שפעילות גופנית מעלה את הסרוטונין והאנדורפינים.לא משהו שיכול להזיק לי עכשיו. ממש לא.
ב"החנות לאביזרי יצירה" יש חימום מחניק ומרדים אז אני מבקשת מהר שני עפרונות פחם.
המוכרת,שיש לה שבילי 'נחשים' מגולגלים,מוצמדים לקרקפת ומקובעים בסיכות,ושאר השיער שלה מבריק מג'ל,קמה ועוקפת את הדלפק,הולכת להביא לי את העפרונות. היא לובשת בגדים פשוטים מאוד.אני מקווה בשבילה שהיה לה אירוע מיוחד אתמול בערב.
היא חוזרת עם העפרונות ושמה לי אותם בנייר חום מרשרש,כמו הנייר שעוטף עוגיות שקדים.כמו השקיות של הגרעינים השחורים.
אני יוצאת משם מחייכת.ולא ממהרת לתפוס מונית חזור.
האנשים בחוץ הולכים מהר,ספונים בתוך מעילים עבים.חלקם טומנים את הסנטר והשפתיים בצעיף עבה. אני אוהבת את הקור.
החנויות שאני חולפת על פניהן נמצאות בקומות הקרקע של בניינים מרובעים,ישנים,חומים-אפרפרים, ומכוערים בעיקר. ניאון מקולקל מהבהב,בובות ראווה חסרות יד או שבורות-אף.פלקט צהוב,כתוב עליו " ר ק ה י ו ם !!" בלורד שחור.והוא פה כבר חודש.
~
"תירצו לראות את שוק פורטבלו,בדרך פורטבלו,נוטינג היל?"
הם תמיד אומרים את השם המלא של כל מקום,הבריטים האלה.
הוא המשיך; " זה החלק מהסט של הסרט,אתם יודעים,נוטינג היל" חיוך אירוני. "עם החנויות הצבעוניות..."
"אה,כן!! צריך להיות שם ממש יפה!"
"כן" הוא אמר "יפה כמו ציור.נלך?"
"כן,ברור!וגם ניקח שם תמונה!"הם התלהבו.
אני רק הנהנתי,אני חושבת.
"כן,תמיד יש שם תיירים שמצטלמים" הוא צחק."במיוחד בכניסה לחנויות ועתיקות"
והרחוב היה כל-כך ססגוני,כל-כך ח י ,צבעוני.יותר יפה מהסרט,יותר יפה מציור.
לא חשבתי אף פעם שאתלהב מרחוב.
הוא הלך מלפנינו,הרבה מלפנינו,משוחח בפלאפון.נאלצתי להישאר מאחור,לשמוע אותם מלהגים:"בחיי,זה כמו בסרט.חכו שחברה שלי תראה את התמונות."
"זה עוד סגנון ויקטוריאני,הבתים פה."
לשמוע,ולא להאזין.רק לבהות בגב ההוא,שמתרחק.
~
אני חוזרת הביתה ונזרקת למיטה בחבטה,העפרונות בנייר החום מאומצים אל ליבי.
להעמיד את הכן זה תמיד עסק מעצבן.אתה כבר להוט לגעת בגיליון הריק עם העיפרון המשחיר שלך,אבל אתה חייב קודם לכוון את המנורה הלבנה החזקה מעל הכן מצד ימין,לשטוף ידיים בסבון,ולתפוס פוזיציה נוחה.
אני עושה את כל זה במהירות פראית,לא לפני שהדלקתי את המערכת.בלופ. יש לי הרגלים.
Kasabian' שרים את Goodbye kiss'.
אני בודקת את חוד הפחם על גב ידי.
החלטתי להתחיל הפעם מהאף.מעולם עוד לא התחלתי דיוקן מהאף. זה כי מעולם לא ראיתי אף כל-כך..
אני צריכה שהקצה יהיה ממש מעט מחודד,וממש מעט נוטה מעלה.אני צריכה להשחיר את העיקול של הנחיריים.
"נדון לכישלון מראש.
נפגשנו עם נשיקת פרידה..."
משני הצדדים במעלה האף,זוג עיניים צרות,חומות,והלבן,הלבן של העיניים האלה כל-כך לבן! כאילו אלו עיניים שמעולם לא עייפו,לא התאמצו,לא בכו.
עיניים יפות ומאושרות אבל מצומצמות כאלה,עם מבט מעמיק וחכם,שלא י ו ד ע שהוא מעמיק וחכם..
"...הכול נבעט,לא הייתה לי ברירה
אמרת שלא אכפת לך,כי האהבה קשה למציאה."
אני שוברת איזה עשר שפיצים על העיניים האלה.הן צריכות להיות צעירות וצלולות.הן צריכות להביט ולהביע שמחה,צחוק וימי-נעורים. ואסור. אסור לי להכתים את הלבן של העין.
"אולי הימים שהיו לנו אבדו
חיים בדממה יותר מידיי זמן"
זהו.סוף-סוף הגבות נאמנות למקור.התחלה מכווצת קצת,אח"כ מלבן שיורד מדרגה והופך ל'שפיץ'.בדיוק.
אני עוצמת עיניים. בדיוק.
"...פקח את עינייך-ומה אתה רואה?
העמדה אחרונה.
שחרר את ידי.."
לעזאזל.היד שלי מתחילה לרעוד.אני משרטטת שיער חום ובהיר וחלק.תספורת מוגדרת.פוני.שיער צדעיים מדורג שמכסה את האוזניים לחלוטין.אין שביל.
אחרי השרטוט,למלא את השטח בשיער זה כמעט מונוטוני.
אבל המבט שנתקע בי. מבט חכם,מאושר,נערי,יפה..
לא. לא. די. אי אפשר,אי אפשר.
אז למה לעזאזל אני עושה את זה?יכולתי לבחור באלפי פורטרטים אחרים.כאלה שיש לי לפחות תמונה שלהם,ולא רק זיכרון...זהו,זיכרון,אני עושה את זה בגלל הזיכרון. או בשביל הזיכרון. מה זה משנה בכלל??
מרגישה עצבנות.השיער צריך להראות חלק,ולא מבריק.
"מסתובב לאט,מסתכל אחורה.
תראה.
אין מילים שיכולות להציל זאת."
אני אוהבת את הקול השני בשיר הזה.הוא נהדר.דק וחזק וכואב.תמיד דמיינתי לי אישה כזאת,חזקה ויפה,מאחורי סורגים מחוטבים,חלודים כאלה.אוחזת בהם חזק בשתי ידיה ונאבקת לשיר.לשיר את הקול השני מיוחד כל-כך.ככה,עם כל הגוף,בעוצמה כזאת.נראית מין בלטריקס-לסטריינג' כזאת ; רק טובה.
אבל אז ,ככה במקרה,גיליתי שזה בכלל בחור איטלקי . עם קול יפה ונשי נורא. אבל מה שבאמת היה נורא,זה הדמיון שלי.
אני אוהבת איך שהקול שלו נשבר ב "no words" וב "supposed to" אוח...
ניסיתי להעביר גוון מעט כהה לעור.רק מעצמות הלחיים ומטה,כי בחצי הסהר תחת העין והצדדים כלפי מעלה,לא רק שאין כהות כמו לרוב האנשים,או גוון סגלגל לחסרי הדם שביניהם,אלא ישנו לובן צח ומבהיק.ככה.
הלסת והסנטר.והשפתיים.בולטות כאלה,השפה העליונה עולה מעט והתחתונה יותר מוכנסת עם הלסת.
שפתיים,שהוגות מבטא יורקשיירי מושלם.כזה ששואל 'why?' בלי לבטא כמעט בכלל את ה 'y' .כאלה שיודעות להתהדק אחת לשנייה,להתרומם בזוויות כלפי מעלה ולגרום אושר לכל מי שבסביבה.כאלה שפתיים.
החוד נשבר.הוא לא היה אמור להישבר.אני פשוט לחצתי אותו חזק מידיי.זה פשוט הולך ונעשה שלם,וככל שהעבודה שלי משלימה את צורתה,אני הולכת ומתפרקת,אני מרגישה שהאצבעות שלי מתפוררות כאילו היו עשויות גבס ומישהו הקיש עליהן במקלות מתופפים.
אבל אני חייבת לאסוף את האבק הזה שאני מעלה,אני אסיים את הרישום הזה.
"רץ כמו שאני אמור לרוץ.להיות האדם שאני צריך להיות.
הרוק'נרול גרם לנו טירוף.
אני מקווה שיום אחד נפגש שוב"
צוואר שמתחבר לסווטשירט טורקיז,עם קפוטשון שנח על הגב הרכון מעט.פתאום כמו פלש. כמו ברק כחול,זה מכה בי.התמונה. היא אמיתית מידיי.נאמנה למקור.במקרה אחר,זה אמור היה להסב לי אושר.עכשיו אני בוהה בעיניים אדומות ופרצוף מושפל.היד השמאלית מחפשת בפראות סיגריה בכיס של המעיל הזרוק. עד שאני מצליחה למצוא אחת,אני מזדקפת פתאום וזונחת אותה. הבנתי מה חסר.
"...משתוללים...
ניתן זאת לכולם.
עכשיו,כשהכול נגמר".
אנחנו כולנו בגני קנזינגטון.הדשא שם ירוק יותר מדשא סינטטי. יש בירידה שביל עפר סימטרי שחוצה את כל הירוק הזה.אני יורדת לכיוונו.מישהו רץ,הרוח נעימה ושקט וטוב. פתאום הוא קופץ לעברי מאחור ודוחף אותי קלות בגבי. מופתעת,אני נדחפת על האבנים ובולמת את גופי המוטה קדימה בעזרת נעליי המשופשות.אני מרימה מין זרד וזורקת עליו.ופוגעת.אז הוא משיב לי בכוח ואני לו,ושוב.ואני רק קצת צוחקת כי זה הדבר היחידי שאני מצליחה להגות.נראה שגם הוא.מזל.גם ככה שכחתי את כל האנגלית שלי מהזינוק הזה.אחנו רודפים או משחקים כמו שני גורי קוקר-ספנייל,הסוודר שלי מלא עשבים וזרדים.אנחנו בתוך כל היופי הזה.הכל ירוק ולמעלה כחול,כל-כך לא לונדוני!פתאום עוברת מעלינו איזו אנפה גדולה כזאת וכמעט בלי להשמיע קול.
ואז אני מבינה את הביטוי "רוח מלטפת" ו"צחוק פעמונים" זאת אומרת,ב א מ ת מבינה.
אני מבינה מה חסר בתמונה,ברישום שלי.
השיער רק יפה.אבל לא מתפרע ב"רוח במלטפת" ולא נוברת בו יד,והפוני לא נכנס לעיניים שוב שוב וגרם להן להצטמצם.
היא תביט מחר בתמונה ולא תשמע את הצחוק הזה. הם יעבירו מחר "ביקורות בונות" ולא ידעו איך העיניים מצטמצמות אפילו יותר כשהן מתחייכות. השאלה 'מי הדמות' תשאל ואני אענה "מכר" ואז כמו מחרוזת גרועה,אשאל מיד 'למה בחרתי' ואני אשקר.כל מה שאענה,ממילא אשקר.הרי לא אוכל להסביר להם את כל זה.זה טיפשי.הלא אפילו לעצמי אני לא מצליחה להסביר.
"כי נשרפנו.זה מה שאתה עושה.
כשיש לך הכל,זה לא יכול להיות אמיתי"
~~~~~~
אני עולה במדרגות לסטודיו ופתאום אני מרגישה כמה אני טיפשית עם התיקייה הענקית הזאת שלי.הגעתי ראשונה.אחרי 10 ד'ק, המורה הגבוה והמיושנת ל"רישום למתקדמים" שיש לה מסגרת זהב במשקפיים שחצו את גיל המעבר,מסתובבת בנינו ומהנהנת הנהונים בלתי-נראים,מעבירה אצבעותיה על השרשרת הקשורה למשקפיים,בצידי פניה הנקיות מאיפור. יש לה ידיים של אומנית כזאת,איך להסביר,האצבעות שלה מלאות ביבלות כתיבה כאלה בצדדים,בגלל כל המכחולים והעפרונות גרפיט שמהדוקים אל בין אצבעותיה שנים על גבי שנים.ובכל זאת,הן ארוכות כאלה,והדרך שבה היא נוגעת בדברים,אפשר לראות איך הן בוחנות,כמעט בליטוף,ממששות,עומדות על טיב החומר,בעדינות כזאת.
"מעניין" היא אומרת מול גיליון הבלוקים שלי."בקשתי פרונט,את ציירת כמעט פרופיל."
"זה בגלל האף,מקדימה הוא נראה כמעט רגיל,רציתי שיבחינו"
"מקדימה. כן. "
אבל שתי עיניים"
"כן"
אני מסתכלת בעיניים האלה,המוארות,על הגליון שלי.אני רואה בו את מה שנראה לי כל-כך אהוב,חשוב ויקר - ערך..חופשי,ומאושר,ובטוח בכל מקום שהוא.מוערך באשר הוא חי,מלא מתנות חינם מובנות מאליו.מהזן של המושלמים.אני מסתכל בו,בכל מה שאני לא.
"אני רק לא מבינה" היא אומרת בקול המוכיח-ותמהה שלה."דמות יפה ואצילית,מלאת הבעה. על כל זה עבדת קשה.אז למה ציירת פנים כאלה בסווטשירט ישן ודהה,ועוד בכזה צבע?
לא נשאר לי,רק לבהות באולסטר.
"כי ככה זה.תמיד.פנים יפות בסווטשירט ישן ודהה"
C.
* נכתב מזמן,ובכל זאת בחרתי להעלות.
**תרגום השיר הוא תרגום שלי.