הסיפור לתחרות של כיפה סגולה.
תהיו נחמדים כי רק התחלתי לכתוב (:
זו הייתה שעת בין ערביים, והשמש הזהובה שקעה מבין גגות הבניינים הגבוהים שהתנשאו כלפי מעלה בגאון. השמיים נצבעו בגווני כתום וורוד, והיה ניתן לראות את העולם במלוא יופיו. מכונית צופרת שעברה במקום הפרה את הדממה.
מפינת הרחוב ההוא, ממבט מלמעלה, יכולתם לראות דמות קטנה ורזה חוצה את הכביש. היא רצה לעבר פינת הרחוב השניה במהירות, לחיה נצבעו בגוון אדום קל. נשימותיה היו מהירות וקצובות בעת ריצתה, והרוח העיפה את שערה לאחור בקלילות. לפתע נעצרה בפתאומיות, מתנשמת. הוא עמד שם, מולה, חיוך רחב נסוך על פניו השלוות. עיניה האירו, והיא התקרבה אליו. לפני שהספיקה לומר מילה, הוא נישק אותה ברוך, נשיקה ארוכה, שאמרה לה את כל מה שרצה לומר. הוא הרפה, ריח שערה המשכר אפף אותו. היא חייכה אליו, ושפתיה האדומות צפנו סוד. הם התיישבו זה לצד זו, מחובקים, מתקשרים גם ללא מילים. גשם התחיל לרדת, וטיפותיו נחתו על האדמה בחוזקה. שערה הארוך נירטב, ושערו השחור היפה נירטב אף הוא. הם נכנסו לצריף רעוע ששהה בסביבה, בתקווה שיגן עליהם מהגשם. הוא לא יכול היה להתאפק, היא היתה כל כך יפה בעיניו, שערה הרטוב, שפתיה האדומות, הוא נשק לה שוב. הצריף רעד ואיים להתמוטט, אך כל זאת לא נגע להם. הם שקעו בעולמם הפרטי, שהכניסה אליו מותרת רק להם. נדמה היה שהעולם כולו שייך רק לו ולה, ואין שום דבר אחר הקיים בו.
במבט לאחור, נדמה שהיו צריכים לדעת. העולם - הרי הוא קטן מכדי להכיל אהבה כל כך גדולה.
למחרת בבוקר, כשהקיץ הנער משינתו העמוקה, חסרת החלומות, הגיש לו אביו את העיתון במבט עמום למראה , בעיניים כבויות. הנער הפנה אליו מבט שואל, ולקח את העיתון מידיו. כותרת השער הבהבה אל מול עיניו הבורקות:
" אתמול בלילה אירע פיגוע בת"א ברחוב החרוב 20, 2 פצועים קשה והרוגה אחת"
הוא שמט את העיתון בהלם. זאת היתה כתובתה של הנערה. אותו אחת, היחידה שאהב. ליבו פעם במהירות, והפחד, הוא זה שהמריץ אותו. הוא יצא מהבית, יחף. אביו קרא לו, אבל הוא לא שמע. הוא פצח בריצה, רגליו היחפות דורכות על עלים וזרדים, אך הוא אינו חש בכאב. האדרנלין הציף את גופו, ניסה להדחיק את הפחד והאימה. הוא הגיע לשם מהר משחשב, הריסות הבית ניגלו לנגד עיניו, אותו הבית בו נהג לבקר אותה, אותו הבית אליו היה הולך יום יום. צוותי הצילום והעיתונאים עמדו שם, מוכנים לתעד את המקרה. הוא חיפש אותה במבטו, אך לא מצא. אמה של הנערה עמדה שם, צופה בשאריות ביתה ההרוס, והוא ניגש אליה. ממראה פניה הוא הבין הכל.
בו ברגע חייו ניטלו ממנו. כל דבר יפה שראה הזכיר לו אותה; טיפות הגשם הקרות, הפרחים הנוצצים בגינתו. הוא היה מהלך ברחוב הצר, מחכה לפגוש אותה, נזכר באותו היום הנורא.
הוא התאבל עליה; חודשים, אולי אפילו שנים. כל כך כאב לו בלכתה, והפצע הפתוח לא הגליד. הוא התרחק מהעולם, נדמה היה שהוא שקוע רק בעצמו, חי בחלום. הוא שמע את קולה העדין לוחש לו בכל צעד ושאל שעשה, הוא עדיין נשם את ריח שערה באפו, הוא יכול היה לראות אותה אל מול עיניו, הצמאות לעוד.
אך החיים, הם ממשיכים, גם אם נדמה לנו שפסקו מלכת. באיטיות הוא השתקם והמשיך הלאה. הימים עברו להם, והסתיו הגיע, ועמו השלכת. באותו הסתיו הוא מצא לו אהבה חדשה, וההיא, היא נשכחה מליבו. צבעי השלכת היפיפיים צבעו את העולם כולו בגווניהם, והאושר שב לליבו.
והיא, היא עקבה אחריו מלמעלה, ממקומה החדש בגן עדן, צופה באהבתו הפורחת מחדש, ובמבט מלא כאב, נפרדה ממנו, ואיחלה לו המשך חיים מאושרים. אך ליבה, ליבה לא פסק מכאוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
