התעוררתי עם התמונה שלה ביד. כנראה ששוב נרדמתי על הספה מול הטלויזיה. הגיל שלי דורש את זה.
בהיתי בתמונה המקומטת שוב. למרות יושנה היא נראתה כחדשה. זה נראה מוזר. מאוד מוזר. קימטו את התמונה, זרקו אותה למים, יבשו אותה וניסו לקרוע אותה, אבל היא בכל זאת נראתה כחדשה. והאישה שבתמונה- כן, האישה,הייתה יפיפיה, עם שמלת עטלף לבנה, חלומית.
פתאום נפתחה דלת הכניסה. זה שוב הבן שלי. התרגלתי. אנשים נכנסים אלי בלי לדפות ולצלצל. אני לא מסוגל לפתוח את הדלת.
"סבא!" נשמעה צעקה ילדותית ומתוקה.
"כן ילדתי, בן. אני פה. בואי ושבי לידי". חייכתי. היא תמיד גורמת לי לחייך.
"מה זה ביד שלך סבא? זה תמונה בשחור לבן כמו שהיו פעם?"
צחקתי. אפשר לא לצחוק עם שאלה מצחיקה כזאת?
"כן. תסתכלי, זאת אודטה, קראנו לך על שמה"
הסיפור לא עניין אותה. זה ניכר על הבעת פניה ועניה הקטנות והנוצצות. בדיוק כמו סבתה, היא מלאת חיים ומתענינת בדברים השוליים ביותר.
"ומה כתוב מאחורה סבא?"
"רגע, אני רק..." -"שנת 1939, אודטה.באהבה רבה."- קטע אותי בני.
"לכי תקראי לאמא קטנטונת. נשתה פה ביחד תה" הילדה יצאה בלי לשאול. היא מאוד ממושמעת.
"אבא, תמשיך הלאה"
שוב המשפט הזה. שמעתי אותו הרבה. אין ספור פעמים שמעתי אותו. לפעמים נאמר בכעס, ברוגז,לפעמים באדישות מוחלטת. הפעם הזאת הוא נאמר ברחמים ובדאגה, ונראה לי גם בסוג של ציניות, או זיוף.
"אני המשכתי הלאה"
"לא כל כך נראה לי"
"אבל"-
"עזוב את זה, אבא, יש לי הפתעה בשבילך. אתה תשמח."
לאחר מכן הייתה בנינו שתיקה, עד שאותה שבר הצחוק המתגלגל של אודטה הקטנה. חייכתי שוב. אפשר לא לחייך עם מלאך כזה כמו אודט?
"אבא! אבא! הנה אמא! הבאתי אותה!"
"טוב. עכשיו למכונית!"
אודט הקטנה עצרה, ועל פניה ניכרת אכזבה. "מה עם התה?"
"נשתה בדרך"
"בסדר!" ושו עלה לה החיוך. ילדותית, חמודה, מלאת שמחת חיים, ויפה. כמוה, בדיוק כמוה. מאוד מזכירה את אודטה שלי. נכנסתי לרכב, נתתי לאודט הקטנה בקבוק עם תה, התיישבתי וחשבתי עליה, עד הרגע שבו, ככל הנראה, נרדמתי.
התעוררתי בגלל אודט הקטנה. "סבא, תתעורר!" פקחתי את עיני וחיוך מלא שיניים קטנות וחמודות נחשף. "נפלה לי בדרך שן!" ואכן, שן קידמית הייתה חסרב לה. "ילדב גדולה שלי" אמרתי בשמחה. היא האושר שלי. האושר הכי גדול שלי.
"בוא אבא, ניכנס לדירה" -"כן"- ניסיתי להראות מעוניין, אבל הייתי אדיש ועייף, כמו תמיד.
"אתה עוד תראה, דווקא זה, יעניין אותך".
אחרי כחצי שעה, כשכמה אנשים ניסו להעלות אותי ואת כיסא הגלגלים שלי לקומה השביעית, נכנסנו לדירה מסודרת ונוחה. מיקמו אותי ליד הטלויזיה והדליקו אותה. "תסתכל על זה, אני ואודט יוצאים. קריסטל תישאר איתך" הסתכלתי על קריסטל, היא הייתה שקטה ומופנמת, אבל אמא ואישה למופת. אני שמח שבני בחר דווקא בה.
"הטלויזיה, תסתכל עליה." היא אמרה.
הפנתי את מבטי. במסך הופיעה אישה מבוגרת, עם קמטים על פניה וידיה, הבעת פניה שובבה ותסרוקת מסודרת. אפילו היא מזכירה לי את אודטה. כנראה זה מה שוקרה כשמתחילים להשתגע, ולשקוע בעבר.
כשהאישה התיישבה על הכיסא, היא התחילה לדבר. קריסטל לקחה את השלט והריצה את הסרט קדימה, עד הקטע שבו האישה מוציאה מהארון עוגיות. "תסתכל".
בהיתי בטלויזיה, האישה שוב התחילה לדבר.
"בסופו של דבר, הגרמנים גילו שיש צוענים בכפר. הם ניסו להוציא אותנו מהמחבוא בעזרת שיחות ידידותיות עם השכנים, אבל אף אחד מהם לא פצה את פיו. בסופו של דבר, הם איימו שישרפו ויפציצו את כל הכפר,והיינו צריכים לעשות מעשה. האיכר שהחביא אותנוהציע שרק אחד מאיתנו יצא מהמחבוא ויסגיר את עצמו לנאצים. אני עצמי, לא הייתי צועניה ולא יהודיה, אבך בעלי ושני ילדי היו צוענים שהתגיירו.בלי להוסיף מילים,אחרי ההצעהיצאתי מהמרתףוהלכתי לכיוון האוהל של הנאצים. בעלי ניסה לצעוק, אבל האיכר חסם את פיו. הילדים היו קטנים מכדי להבין..." ואז קריסטל עצרה את הסרט.
הדמעות כבר זרמו בלי הפסקה, בכיתי בלי קול. לא הצלחתי להרגע.
"ממה... מממה אי.. אי.." לא הצלחתי לגמור את המשפט, וויתרתי עליו.
"מה איתה עכשיו?" שאלה קריסטל. הנהנתי.
"תיכנסו!" היא צעקה"
לחדר נכנסו בני, נכדתי והיא. אודטה שלי. אהובתי. מהות חיי. בכיתי מאושר, וידעתי מאותו הרגע, שהאל רצה שאמות מאושר, בשיבה טובה.
נשימתי האחרונה, ופעימת ליבי האחרונה הייתה בבית החולים, בטיפול נמרץ. הדבר האחרון שראיתי, הייתה אודטה שישבה בכיסא וישנה. הדבר האחרון שחשבתי, וככל הנראה גם אמרתי אותן בקול, היו מילות תודה.
"תודה לך אלוהים, ששלחת לי אישה כזאת. מלאך כזה". ואז הרשתי לעצמי להרדם לתמיד.
בהיתי בתמונה המקומטת שוב. למרות יושנה היא נראתה כחדשה. זה נראה מוזר. מאוד מוזר. קימטו את התמונה, זרקו אותה למים, יבשו אותה וניסו לקרוע אותה, אבל היא בכל זאת נראתה כחדשה. והאישה שבתמונה- כן, האישה,הייתה יפיפיה, עם שמלת עטלף לבנה, חלומית.
פתאום נפתחה דלת הכניסה. זה שוב הבן שלי. התרגלתי. אנשים נכנסים אלי בלי לדפות ולצלצל. אני לא מסוגל לפתוח את הדלת.
"סבא!" נשמעה צעקה ילדותית ומתוקה.
"כן ילדתי, בן. אני פה. בואי ושבי לידי". חייכתי. היא תמיד גורמת לי לחייך.
"מה זה ביד שלך סבא? זה תמונה בשחור לבן כמו שהיו פעם?"
צחקתי. אפשר לא לצחוק עם שאלה מצחיקה כזאת?
"כן. תסתכלי, זאת אודטה, קראנו לך על שמה"
הסיפור לא עניין אותה. זה ניכר על הבעת פניה ועניה הקטנות והנוצצות. בדיוק כמו סבתה, היא מלאת חיים ומתענינת בדברים השוליים ביותר.
"ומה כתוב מאחורה סבא?"
"רגע, אני רק..." -"שנת 1939, אודטה.באהבה רבה."- קטע אותי בני.
"לכי תקראי לאמא קטנטונת. נשתה פה ביחד תה" הילדה יצאה בלי לשאול. היא מאוד ממושמעת.
"אבא, תמשיך הלאה"
שוב המשפט הזה. שמעתי אותו הרבה. אין ספור פעמים שמעתי אותו. לפעמים נאמר בכעס, ברוגז,לפעמים באדישות מוחלטת. הפעם הזאת הוא נאמר ברחמים ובדאגה, ונראה לי גם בסוג של ציניות, או זיוף.
"אני המשכתי הלאה"
"לא כל כך נראה לי"
"אבל"-
"עזוב את זה, אבא, יש לי הפתעה בשבילך. אתה תשמח."
לאחר מכן הייתה בנינו שתיקה, עד שאותה שבר הצחוק המתגלגל של אודטה הקטנה. חייכתי שוב. אפשר לא לחייך עם מלאך כזה כמו אודט?
"אבא! אבא! הנה אמא! הבאתי אותה!"
"טוב. עכשיו למכונית!"
אודט הקטנה עצרה, ועל פניה ניכרת אכזבה. "מה עם התה?"
"נשתה בדרך"
"בסדר!" ושו עלה לה החיוך. ילדותית, חמודה, מלאת שמחת חיים, ויפה. כמוה, בדיוק כמוה. מאוד מזכירה את אודטה שלי. נכנסתי לרכב, נתתי לאודט הקטנה בקבוק עם תה, התיישבתי וחשבתי עליה, עד הרגע שבו, ככל הנראה, נרדמתי.
התעוררתי בגלל אודט הקטנה. "סבא, תתעורר!" פקחתי את עיני וחיוך מלא שיניים קטנות וחמודות נחשף. "נפלה לי בדרך שן!" ואכן, שן קידמית הייתה חסרב לה. "ילדב גדולה שלי" אמרתי בשמחה. היא האושר שלי. האושר הכי גדול שלי.
"בוא אבא, ניכנס לדירה" -"כן"- ניסיתי להראות מעוניין, אבל הייתי אדיש ועייף, כמו תמיד.
"אתה עוד תראה, דווקא זה, יעניין אותך".
אחרי כחצי שעה, כשכמה אנשים ניסו להעלות אותי ואת כיסא הגלגלים שלי לקומה השביעית, נכנסנו לדירה מסודרת ונוחה. מיקמו אותי ליד הטלויזיה והדליקו אותה. "תסתכל על זה, אני ואודט יוצאים. קריסטל תישאר איתך" הסתכלתי על קריסטל, היא הייתה שקטה ומופנמת, אבל אמא ואישה למופת. אני שמח שבני בחר דווקא בה.
"הטלויזיה, תסתכל עליה." היא אמרה.
הפנתי את מבטי. במסך הופיעה אישה מבוגרת, עם קמטים על פניה וידיה, הבעת פניה שובבה ותסרוקת מסודרת. אפילו היא מזכירה לי את אודטה. כנראה זה מה שוקרה כשמתחילים להשתגע, ולשקוע בעבר.
כשהאישה התיישבה על הכיסא, היא התחילה לדבר. קריסטל לקחה את השלט והריצה את הסרט קדימה, עד הקטע שבו האישה מוציאה מהארון עוגיות. "תסתכל".
בהיתי בטלויזיה, האישה שוב התחילה לדבר.
"בסופו של דבר, הגרמנים גילו שיש צוענים בכפר. הם ניסו להוציא אותנו מהמחבוא בעזרת שיחות ידידותיות עם השכנים, אבל אף אחד מהם לא פצה את פיו. בסופו של דבר, הם איימו שישרפו ויפציצו את כל הכפר,והיינו צריכים לעשות מעשה. האיכר שהחביא אותנוהציע שרק אחד מאיתנו יצא מהמחבוא ויסגיר את עצמו לנאצים. אני עצמי, לא הייתי צועניה ולא יהודיה, אבך בעלי ושני ילדי היו צוענים שהתגיירו.בלי להוסיף מילים,אחרי ההצעהיצאתי מהמרתףוהלכתי לכיוון האוהל של הנאצים. בעלי ניסה לצעוק, אבל האיכר חסם את פיו. הילדים היו קטנים מכדי להבין..." ואז קריסטל עצרה את הסרט.
הדמעות כבר זרמו בלי הפסקה, בכיתי בלי קול. לא הצלחתי להרגע.
"ממה... מממה אי.. אי.." לא הצלחתי לגמור את המשפט, וויתרתי עליו.
"מה איתה עכשיו?" שאלה קריסטל. הנהנתי.
"תיכנסו!" היא צעקה"
לחדר נכנסו בני, נכדתי והיא. אודטה שלי. אהובתי. מהות חיי. בכיתי מאושר, וידעתי מאותו הרגע, שהאל רצה שאמות מאושר, בשיבה טובה.
נשימתי האחרונה, ופעימת ליבי האחרונה הייתה בבית החולים, בטיפול נמרץ. הדבר האחרון שראיתי, הייתה אודטה שישבה בכיסא וישנה. הדבר האחרון שחשבתי, וככל הנראה גם אמרתי אותן בקול, היו מילות תודה.
"תודה לך אלוהים, ששלחת לי אישה כזאת. מלאך כזה". ואז הרשתי לעצמי להרדם לתמיד.