"מישהו... מישהו בבקשה...." רצתי ברחובי העיירה בעקבות סוסי השוטרים.
"הם לקחו אותה... הם לקחו אותה... תעזרו לי.. אנא ממכם." לנשום כבר היה קשה לי מריצתי אחוזת הטרוף והקור רק הכביד על הקושי.
"את מי הם לקחו??" נגש אלי מר רוברט ודיבר במבטאו הצרפתי הכבד, "את מי הם לקחו רוֹזָה??" שאל שוב רוברט;
אך מחשבותי התמקדו בדבר אחר..... מחשבותי התמקדו באיש לבוש השחור שעמד מצדה השני של הדרך, מעבר לשיחים וידיו היו עסוקות במה שנראה כרובה.....
הוא הרים את הרובה וכיוון אותו לראשי, והדבר האחרון שראיתי לפני שהתעלפתי היה את מר רוברט קופץ למולי כדי לספוג את הכדור.......
***
"רוזה??" "הו רוזה בבקשה עני לי." שמעתי את קולו של מר רוברט קורא מעלי.
"רוזה?? רוזה??" עכשיו מלמוליו התלוו בדמעות צורבות שהרגשתי שצורבות אף את לחיי.
"רוזה עני לי." עכשיו בכיו נשמע כדרישה יותר מאשר בקשה.
רציתי לפתוח את פי.... רציתי להגיד לו שהכול בסדר..... שאני חייה, אך דבר מה גרם לי עצמי להטיל ספק בזאת.
כן כמובן שמעתי אותו אך לא יכולתי להזיז אף עיבר בגופי, לא יכולתי אפילו לפתוח את פי ולמלמל לו שאני שומעת אותו.
"רוזה??" הרגשתי דבר מה נוגע בי אבל אז שקעתי בחלום עמוק.
***
דודתי עמדה שם; קשורה למוטות ברזל כשאזיקים לוחצים על פרקי ידיה וראשה נטוי לצד, ועיניה- עצומות.
"קומי." קול נשמע מעברו השני של החדר והאיש בשחור שירה בי נכנס פנימה.
"את יודעת את מי הלכתי לבקר היום??" שאל באותו קול בס כמו של השוטר.... מוזר איך שני הקולות היו דומים להפליא.
"אחייניתך הקטנה רוזה.... אוצר של ממש.... יפיפייה אמתית!" אמר בקול לגלגני.
"לא פגעת בה נכון??" אמרה דודתי בקול מיואש.
"לא, לא ממש." אמר.
והחלום חשך.
***
"רוזה רוזה???" נשמעו שוב צעקות רוברט, הפעם זזתי והתרוממתי, פקחתי את עיני,
"רוברט אני יודעת איך להציל את אמה." אמרתי בקול מרוגש.
"ואיך בדיוק תעשי את זה??" שאל האיש בשחור ונכנס לחדר......
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
