פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2340 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים אנג'ל
לאון הנהן שוב ושוב כששמע את ההסברים של לונה, קולה התנגן כמו מנגינה באוזני, הקשבתי להסברים למרות שידעתי הכל, רציתי לדעת מה הגירסה של לונה לאירוע, היא הייתה כמעט זהה לגירסה שלי.
"אז, מה עכשיו?" שאלה לונה.
"תהי ילדה טובה ותספרי לו דבר או שניים על ילידי ירח, תלמדי אותו לשמור על עצמו."
"מה זאת אומרת?"
"תלמדי אותו איך נלחמים בימינו."
"ראיתי אותו מפעם לפעם הולך מכות בבית הספר, הוא די חזק."
"זה לא מספיק."
"אני לא טובה בזה... יש סיכוי שאני אאבד שליטה."
"את לא תאבדי שליטה כל עוד המשקפיים נמצאים עלייך."
"אבל שכחת? איזה כוח גרם לי להוריד את המשקפיים, לא הייתי מרידה אותם כל עוד אני בשליטה מוחלטת."
"החצי השני שלך מנסה להשתלט עלייך."
"והוא מצליח."
"אל תעזי לומר את זה."
"אני רק מודה באמת."
"את רק מבולבלת, את בתקופה החלשה שלך, שכחת את זה?"
נזכרתי ברגע שבו היא תפסה אותי בכבלי מים זה ממש לא נראה לי כמו תקופה חלשה.
'מה זאת אומרת, התקופה החלשה?' כעת לא התרכזתי בשיחה של שניהם.
'אתה לא תבין.' לונה לקחה חלק בשתי שיחות בו זמנית, אחת במחשבותייה ואחת מחוץ להן, לא הבנתי איך היא מסוגלת להתרכז בשתי השיחות.
'תסבירי לי ואני אבין.'
'אחר כך.'
'עכשיו.'
מאותו הרגע מחשבותייה התעסקו בנושאים שהיו קשורים לשיחה שלה עם לאון ולא לשיחה שלה איתי.
'אוי, ברצינות, תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה.' ניסיתי לעצבן אותה כדי שתגיב לי, אבל היא שלחה לי מפעם לפעם מבט אדיש וזה הכל.
שהמחשבות ממש פרצו כל גבול, שמילאתי את ראשה במחשבות טיפשיות היא נעמדה ושלחה לעברי מבט מאים ומחשבות על המצב שבו אני אראה כשהיא תסיים איתי.
בלעתי גוש של רוק יבש שנתקע לי במעלה הצוואר.
"זה לא הזמן לשטויות לונה."
'תודה לך לאון.' חשבתי, הוא התחיל להתחבב עלי במהירות.
"אני יודעת, אולי כדאי שאני אניח לשניכם לדבר ואלך לנוח?" לונה החלה להקתקדם לעבר הדלת.
"זה לא הגיוני, את והוא לא יכולים להיות בשני חדרים שונים..." לאון נקטע כשלונה טרקה את הדלת מאחורייה.
לרגע היה שקט, חשבתי שלאון טעה, אבל רגע לאחר מכן, נמשכתי לעבר הדלת וגבי פגע בחוזקה בברזל הקר.
"אאוץ'!" קראתי. "מה לעזאזל קורה כאן?!"
מהצד השני יכולתי לשמוע את לונה מתנגשת בחוזקה בדלת.
"אמרתי לך." לאון חיך חיוך רחב.
הדלת נפתחה עד הסוף בחוזקה וגרמה לי להתנגש בקיר, למזלי הידיים שלי הגנו על הראש ומנעו פציעות חמורות.
"לונה! בסוף את תהרגי אותי בלי להתכוון לזה!" צעקתי בכעס.
"אופס..." מלמלה במבוכה כשראתה אותי זוחל לעבר מקום ריק מחפצים שיכולים לפגוע בי בדרך כלשהי.
"אופס? אופס תאמרי למי שלא הרגת כמעט שלוש פעמים." הייתי עצבני מאוד.
"אוי, תסתום כבר." היא שילבה את ידייה בכעס.
"מישהי חושבת את עצמה?" שאלתי אותה בטון ילדותי מעט.
"אווו, ממש לא." היא גילגלה עיניים.
"באמת?"
"כן, באמת."
"לא נראה לי."
"זה בגלל שאתה בן אדם, אין לכם מוח כל כך גדול."
לא היה לי מה להגיב, היא ניצחה בסיבוב הזה.
חיוך נמרח על פנייה.
"תחשבי ותעשי מה שבא לך, זאת בעיה שלך, לא שלי." הפנתי את מבטי ממנה.
"טעות, זאת בעיה שלך." היא הניחה את אצבעה מתחת לסנטרי והזיזה את פני מול פנייה, עיני ננעצו שוב בעינייה.
עינייה בהקו לרגע, הרגשתי שבטני מתהפכת, התאפקתי ברצון לכשול הצידה ולהקיא את נשמתי.
"אתה... פשוט אי אפשר להבין איך בני אדם יכולים להיות כל כך טיפשים." ראיתי בעינייה ניצוץ של אכזריות, אבל הפעם האכזריות הזאת לא רצתה להרוג אותי.
"מה את...?"
"תישאר רגוע." קטעה אותי במהירות ותפסה את פני בידייה, הבטתי בלאון, הוא ישב רגוע ומרווח על אחת הכורסאות, רגל על רגל.
ידו הימנית אחזה באלגנטיות כוס משקה, כנראה חריף.
היא קירבה את שפתייה אל מצחי, כל כך קרוב עד שיכולתי לחוש בנשימתה, כל כך קרוב עד ששערותי סמרו.
שפתייה היו מספיק קרובות כי שארגיש מגע קל.
שפתייה היו מספיק קרובות כדי שאני יכולתי לחוש שהן זזו וביטאו מילים בלי קול.
כשהרגשתי את מגען, הדבר היה נשמע כמו מנגינה נעימה שבה לא מתרכזים במילים, אלא במנגינה.
לא הצלחתי להבין מילה מדבריה, או יותר נכון, משתיקתה.
זה בטח היה קשור לצורות המוזרות שראיתי במחברת, זו בטח שפה אחר.
לפתע הכל נעלם.
לונה, לאון, מון, החדר, הדלת, וכל הרהיטים האחרים.
הופעתי במקום אחר, לבן ותכול אפפו אותי, הבטתי מטה, לעבר הירוק והחום שזוהמו את המראה הטהור והתמים כל כך של הצבעים הבהירים והעדינים, הצבעים הכהים היו טמאים, וכך הידרדר מצב רוחי ככל שהוספתי לבהות בהם.
אבל לפתע דבר אחר שינה את מצב רוחי, הבדלתי בה תוך שניות כשהבחנתי בצבע השיער הלבן והעיניים הבולטות למרחקים, לונה רצה ורצה כלעוד נשפה בה, היא נשמה במהירות ואפילו עד למעלה יכולתי לשמוע היטב כל בכי.
לונה לא טרחה לנגב את הדמעות, כאב היה מובע על פנייה, גם ממרחקים יכולתי לזהות אותו, הייתי כל כך רחוק ממנה, אבל הרגשתי יותר מידי קרוב.
לפתע הרגשתי לחץ בחזה, ואז הלחץ החל להתפוגג כלא היה, אלה היו כבלים שמשחררים אותי לחופשי.
כשהכבלים עזבו אותי לחלוטין חששתי ליפול, אבל כעבור כמה רגעים עדיין עופפתי באוויר.
אני יכול לעוף!
עפתי במהירות לעבר לונה.
"איפה אתה? בן?" מלמלה בחוסר אונים מבין הבכי.
נאנקתי, זאת לא לונה מלאת העוצמה שהכרתי.
"אני פה." אמרתי, והמשכתי לעוף בעקבותיה, אבל היא לא שמעה אותי, ניסיתי להניח את ידי על כתיפה כדי שתסתכל עלי ותראה שאני שם, אבל למרבה ההפתעה, אני הייתי כמו אוויר, וידי התנפצה לאלפי רסיסים קטנטנים, כשמשכתי את ידי מלונה היד חזרה לעצמה.
קיפלתי ויישרתי את אצבעותי, התפלאתי, זה לא כאב בכלל.
המשכתי לעוף אחרי לונה, כעת היא הייתה שקטה, חוץ מכמה יבבות שנפלטו מפיה מפעם לפעם.
היא הגיעה לקרחת יער, לרגע היא נעמדה דוממת, קפואה, אבל לאחר שנייה היא הפשירה ורצה לעבר משהו שמוטל על הריצפה, שוכב בשלולית אדומה, הייתי מעורפל, אבל הצלחתי בסוף לזהות את ה"דבר" הזה.
זה היה אני, שכוב בתוך שלולית דם.
הדם של עצמי.
לונה אחזה בידי המגואלות בדם, הידיים היו עדיין חמות לפי החיוך הבישן והשמח שהתפשט על שפתייה, הבטתי בלונה מתלכלכת בדם שלי, מכתימה את הבגדים הלבנים שלבשה.
לונה הרימה את ראשי על ברכייה וליטפה את שיערי שהגוון שלו הפך אדום מעט, וכנראה שהסריח מריח הדם שהיה טבול בו עד לפני דקה.
"פתטי." נשמע קול מתנשא, וקול צעדים הידהד בראשי.
התפלאתי לראות אותה, בעלת שיער שהפך שחור כפחם, עינייה היו כחולות וכהות, הפס הדק שאמור להיות אישון, היה בצורת מעוין.
עורה היה חיוור לחלוטין, הבטתי בה בבהלה.
זאת הייתה לונה, העתק של לונה כשהיא איבדה שליטה בפעם הראשונה, רק שהפעם שיערה הפך טמא לחלוטין.
לונה הטהורה, לונה האמיתית, תפסה את גופי בצעד מגונן ונתנה ללונה הטמאה לבעוט בה.
הבטתי במחזה בחרדה.
"טיפשה!" לונה הטמאה שלפה סכין. היא עמדה לנעוץ אותה בלונה, לונה האמיתית, אבל ברגע שהסכין עמדה לפגוע בגבה של לונה, אני, אני האחר, הפכתי את לונה הטהורה ובמקום שהסכין תינעץ בגבה שלה, היא ננעצה בגבי שלי.
"הבטחתי להגן עלייך." אמרתי בשלווה.
"לא! אבל אתה לא צריך למות! אני זאת שצריכה להגן עליך! לא להפך!" לונה צעקה בהיסטריה מתחתי.
אבל אני כבר לא הקשבתי גופי צנח מטה, על לונה המבוהלת היא חיבקה את הגוף שלי בידיים רועדות, היא התחילה להתייפח מחדש. "נשבעת שתמיד תגן עלי! איך אתה מסוגל להגן עלי שאתה מת?! נשבעת שתמיד תהיה איתי! איך תוכל להיות איתי שאתה מת?!"
"אני אשאר איתך ואגן עלייך, אני מבטיח." אלו היו מילותי האחרונות, כי הגופה חסרת החיים צנחה מטה, על הריצפה.
"לא!" שמעתי את זעקתה חסרת האונים של לונה, היא בכתה בהיסטריה והתפתלה מתחת לגופתי, היא הטילה בי מהלומות כמצפה שאתעורר, אבל זה לא היה עוד אפשרי.
קול צחוק נשמע, לונה הטמאה הביטה בעיניים בוהקות לעבר לונה האמיתית, שלא התייחסה אלייה.
באותו הרגע שבו ראיתי את לונה כל כך בוכיה והמומה, הבנתי משהו.
וכשהבנתי את הדבר, חזרתי אל תוך החדר, כשלונה עוד אוחזת בפני החמות, מלאות החיים.
אחיזתה של לונה בי נחלשה, והיא נראתה אפילו יותר חיוורת ממה שהיא בדרך כלל. היא כשלה לאחור, דקה לפני שפגעה בריצפה תפסתי אותה במהירות.
"אני אגן עלייך, אני אשאר איתך, תמיד. אני נשבע." חיוך קלוש הופיע על פנייה של לונה לפני שנכנעה לחוסר ההכרה.
-----------------------------
מה אתם חושבים???
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-5 חודשים המשך המשך המשך!!!!! לשון קסם (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים וואו... מאוד יפה!! תמשיכי!! מגדת העתידות
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים תודה... אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים זהו? מגדת העתידות
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים כן, אנג'ל
-
-
-
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים יפה! הצבעוני האדום (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים תודה. אנג'ל
-
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים יפה עמיתוש!!! XD
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים תודה;) אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים בבקשה! עמיתוש!!! XD (ל"ת)
-
-
-
