עוד טיפה נקשה על חולני והפרה את השקט ששרר יחד עם הקור.
חריץ אשר היה פתוח בחלון הרשה לרוח הקרירה לנשוב בו והיא השמיעה כמין קול שאגה כאשר חדרה אל תוך חדרי והקפיאה את עצמותי.
שמיכת הטלאים הישנה שהתכסיתי בה מלאה ריח עובש של מה כאשר זזתי ולו תנועה אחת קטנה.
"הם יבואו... הם יבואו..... הם בדרך." מלמוליה של גברת טקוב העלו בי שוב את אותה הרגשת פחד אשר מילאה את לבי בכול פעם כשהזכירה את מה שבא ולא יעצור ה.....
"אהההההההההה....." צעקתה של גברת טקוב קטעה את מחשבותי, צעקתה נשמעה מפוחדת ושבורת לב, מיואשת, ומלאת אימה על דבר מה שבא.
לפתע הטיפות פסקו כאילו גם הם שמעו את צעקתה והחליטו להקשיב מדוע צעקה זאת,
הרוח המייללת פסקה מבכייה וכאילו עמדה להתחיל בפרץ דמעות חדש בעודה מצפה לראות מה עלה בגורלה של גברת טקוב המסכנה.
"די.... די....בבקשה." בכתה גברת טקוב.
"אל תיקחו אותה ממני היא כול מה שנשאר לי, היא הכול, אל תעשו לי את זה היא צעירה מדי... אל תעשו לי את זה,
היא כול מה שנשאר לי."
המשיכה גברת טקוב והתחננה.
ידעתי שעלי להתחבא, ידעתי שאם לא היעשה זאת קרוב לוודאי שאמות במלחמה.
לקחתי את שמיכת הטלאים הישנה את יומן המסע של דודתי שהיה תחוב מתחת לזרועי ונכנסתי לארון סגרתי את הדלת טוב טוב, הסטתי את שקית הבגדים שהייתה שם ופתחתי את דלת העץ המוחבאת בגב הארון ונדחסתי פנימה אל חלל צר מלא בריח ובכדורי נפטלין, בדיוק כשדלת החדר נפתחה בבעיטה.
עוד היה אפשר לשמוע את בכייה של דודתי ואת צעקות השוטר על היעלמותי המסתוריות.
"היכן היא??" שאל השוטר בקול עמוק ועבה.
"אני אינני יודעת." אמרה דודתי בקול הסופרן הגבוה שלה שנשמע עוד יותר גבוה כשבא ישר לאחר קול הבס של השוטר.
"בבקשה האמינו לי אני אינני יודעת כלום על הימצאה." התחננה דודתי המיואשת.
דלת הארון נפתחה בטריקה רועמת, ורשרוש שקיות נשמע מבחוץ.
ואז נשמעו כמה נקישות על גב הארון......
עצרתי את נשמתי 'זהו.. הם הולכים לגלות אותי עכשיו.' חשבתי.
אף קול מחשבתי כבר נשמע מיואש ומתחנן למרות העובדה שחוץ ממני אף אחד אינו יכול לשמוע אותו.
'למי אני מתחננת?' שוב חשבתי לעצמי....
אך את מחשבותי קטע קול נשיקת דלת הארון... הארון נסגר ואני ניצלתי.
"איפה היא?" שאל שוב השוטר.
"אני באמת שאינני יודעת." אמרה דודתי ונשמע כאילו התכוונה לכל מילה.
"אני יודע שאת יודעת איפה היא," אמר השוטר "זוהי ההזדמנות האחרונה שלך לגלות לנו איפה היא או ש..."
מחשבות נואשות וחולניות החלו רצות בראשי בניסיון לפענח מה התכוונו לעשות בה.
שתיקה ממושכת השתררה מה שגרם לי לחשוב שכנראה כולם החלו באותם מחשבות מה הם יעשו בה.
"טוב..." קולו של השוטר נשמע..... "קחו אותה, אדונינו יחליט מה לעשות איתה.
"לאאאאאאאא...." נשמעה צעקתה של דודתי לולא יכולתי הייתי מצטרפת אליה באותם צעקות.
פרצתי מהארון בניסיון להציל אותה, להסגיר את עצמי אבל איחרתי את המועד, היא כבר נלקחה משם והזכר היחיד שנשאר ממנה הוא צעקתה האחרונה שהמשיכה להדהד במחשבתי....
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
