גוף חסר תכלית, ריק, בלתי נראה לעין אנושית, זה הגוף שיש לנשמות שיוצאות מהקבר באותו היום המיוחד, מתהלכות בעולם ומנסות למצוא גוף טרי שמת כדי לחזור לעצם חי, כדי להמשיך לחיות.
עברתי את התהליך הזה, בעצם, ניסיתי, אבל לא הצלחתי. זאת הייתה המטרה שלי בחיים, בחיים שאחרי המוות.
עכשיו מטרת החיים האלו היא למנוע מהנשמות האלו להגיע למטרתן.
שמי הוא הורור, אני הייתי בת אנוש רגילה, ילדה נורמאלית, בעצם, נערה בת ארבע עשרה ממוצעת, גיל ההתבגרות לא כל כך נורמלי.
שמי לא ניתן לי, אני פשוט לא זוכרת את השם האנושי שלי, שכחתי הכל למען חיים נצחיים אחרי המוות, כדי למנוע גילגול נשמות, אני לא מוכנה לחיות ולמות שוב ושוב כדי שאני אשכח לעד אלפי פעמים.
אני לא אל, אל תטעו, אני מלאך מוות, כנראה כבר שמעתם על כאלו. אבל לא ידעתם מה מטרתנו האמיתית, ומה היינו לפני שהפכנו להיות מלאכי מוות.
שיערי הפך מכהה לבהיר, וממתולתל לגלי, המראה שלי זכור לי במעורפל, אבל לבטח לא היה נראה כך.
שיערי הכמעט-לבן שהיה בערך בגוון של בלונד ממש ממש ממש בהיר, שטף את כתפי בגלים רכים, ובסילסול קל, עיני האדומות בלטו מהפוני העקום שלי. פני היו צחות וחלקות, לבנות במקצת, אבל אף פעם לא חיוורות בהשוואה לגופי.
באותו הלילה ישבתי על אחד מגגות בית הספר הישן, שהיה אמור להיהרס כמה ימים לאחר מכן, המבנה היה ישן ולא בטוח, אבל אהבתי לשכב שם, הייתה תצפית ממש טובה אל הכוכבים.
הייתי לבושה במדי מלאך המוות שלי, לכל מלאך מוות יש תלבושת משלו, זה משתנה לפי האישיות שהייתה לו שהיה בן אדם, וגם למראה שלו.
על פלג גופי העליון הייתה חולצה לבנה קצרה עשוייה מבד עדין ורך, לפעמים אני משווה אותה למשי, אבל אני יודעת שזה לא סוג הבד. על החולצה הלבנה, כדי לא להשאיר חלל ריק, היה קישקוש בצבע שחור. מכנסי ג'ינס שחורות וקצרצרות היו לרגלי. מגפיים שחורות היו על רגלי, וכפפות צמר לבנות-שחורות היו על ידי, והגיעו קצת מעל המרפק, ללא כיסוי לאצבעות.
הבטתי בירח, נשכבתי לאחור על הגג העקום, ידעתי שאין סיבה לפחד מלפגוע בחפצים, אני לא שוקלת בתור מלאך המוות שלי, אני קלה כמו נוצה, ונוצה (כנראה) לא יכולה למוטט את הגג.
עצמתי את עיני וחיכיתי למשמע השעון הענק של בית הספר שישמיע את התיקתוק הראשון, כדי שאדע מתי הזמן עוצר בעולם בני האנוש. אז מפסיקה המנוחה ושעות הקרבות מתחילות, עד עלייתה של החמה מעלה, עד הזריחה. ואז הזמן חוזר אחורה, הגופות חוזרות למקומן והלילה נמשך ככל לילה רגיל.
שש שעות היו לי כדי להילחם במתים-חיים, מעולה.
חשתי במספר האנשים שמתו באזור שלי, שישה גופות נותרו ללא רוח חיים, זה לא היה הרבה לעומת שנים קודמות, שנה קודם לכן הייתי צריכה להגן על תריסר אנשים שמתו באותו היום. ידעתי שיהיה פחות קשה להתמודד על הגנה של צמצום הגופות ולקיחתן למקום אחד, אבל הבעיה האמיתית הייתה שמירתן מפני מספר הרוחות שהלך וגדל משנה לשנה, בטח אצטרך להילחם שוב בנשמות ילדים, אני שונאת שזה צריך לקרות.
הצלצול הראשון נשמע, עוד שתיים עשרה דקות לשתיים עשרה, השעון נעצר, היו לי שתיים עשרה דקות לאסוף את כל ששת הגופות ולשמור עליהן בטווח בטוח.
זינקתי במהירות ורצתי במהירות שיא לעבר מיקום הגופה הראשונה, למזלי כל הגופות היו בבית החולים הקרוב, אז אספתי את שתי הגופות הראשונות במהירות, קשרתי אותן בסדינים וכך עזרתי לשמור על כך שלא יפלו.
נשמע עוד תקתוק, התקתוק החמישי, היו לי עוד שבע דקות כדי לאסוף ארבע גופות, קיללתי בשקט, תכונה שלא כל כך מתאימה למלאך, אה?
אחזתי את שתי הגופות ביד אחת, והמשכתי לרוץ במסדרונות בית החולים, בין האנשים שנותרו קפואים בזמן הליכתם במסדרונות, אני לא העזתי ליצור מגע ביני לבין אף אחד מהם, כל מלאכי המוות יודעים שבלילה הזה אסור ליצור מגע עם בן אנוש חי בעודו הוא קפוא, זה רעל הרסני בשבילינו.
אספתי עוד גופה, התיקתוק השביעי הדהד באוזני, חמש דקות נותרו לי כדי לאסוף שלוש גופות לכל הרוחות! רצתי כמה שיותר מהר, למזלי שתי הגופות האחרות היו באותו החדר, מרחק דקה ממני, כששמעתי את הצלצול העשירי ידעתי שמוטב שאזדרז, בדיוק כמו שתיארתי, הגעתי לחדר כשהצלצול הבא בתור נשמר, הייתה לי רק דקה לכבול את הגופות ולהסתלק, מתים היו בכל מקום, לצערי בית החולים היה לא רחוק מבית קברות.
קשרתי את הגופות במהירות בעזרת הסדינים הלבנים. תפסתי כעת שלושה גופות בכל יד, זה היה הרבה פחות מסובך בהשוואה לשנה שעברה, הייתי צריכה לסחוב את תריסר האנשים בשק, לא שאני לא הייתי צריכה לסחוב את ששת האנשים האלו גם כן, אני פחדתי שהם יפלו לי מהידיים.
שיצאתי מבית החולים במהירות וקלטתי שאני מוקפת בצבא של רוחות שיצאו מהקברים שלהן.
קשרתי את כל הגופות בסדין נוסף שהבאתי איתי, ולאחר מכן לקחתי תנופה וקפצתי קפיצה מרשימה בהחלט לעבר השמיים, כנפיים צמחו מגבי.
ואם מישהו מכם חושב שאלה כנפי מלאך טהורות ומתוקות, אז הוא טועה בהחלט.
אלה כנפיים קוצניות והרסניות, כנפיים כאלו שאמורות להידמות לחלק מכם לכנפי שטן, ולחלק השני ככנפי דרקון.
אלה כנפי עטלף שחורות בעלות קוצים מחודדים בקצה כל קפל, אלה לא כנפיים רכות ועדינות שתוכלו להניח עליהן את הראש בלילה, הן כנפיים קשות, הן מוסיפות ממספר עצמות די כבדות לגופי, כשהן נדחסות לתוך גופי הן לא שוקלות דבר, אבל כשהן יוצאות לאוויר העולם, בני האנוש יכולים להימחץ תחתיהן בקלות.
אתם בטח שואלים למה רק בני האנוש ולא מלאכי מוות, ואיך אני הייתי מסוגלת לקפוץ לגובה רב כל כך בלי שהכנפיים יעקבו אותי. כל העולם הבא נשכח לגמרי ממשקל, משקל הוא דבר לא הגיוני בעולם הבא, אגדה.
חוץ מהעצמות הכבדות שכללו חלק מכנפי, עור גס ושחור, כפי שציינתי תפס אותן וחיבר ביניהן, ארבע עצמות גדולות, שכל עצם התקפלה לקראת סופה.
הקוצים סימנו כל קיפול, ובעצם נראו כמו ציפורניים בצורה של חרוט.
כשהבטתי שוב לעבר האדמה הבטתי ברוחות שהתחילו לקפוץ גם הן, כמעט לגובה שלי, אבל הייתי מספיק גבוה באוויר כדי שהן לא יגיעו אלי.
רוחות לא יכולות לעוף כמו הרוחות הטיפשיות שבני האנוש רגילים לראות בסרטים, הרוחות שקופות במקצת, חיוורות עוד יותר.
יש להם שיער, לא לטעות, אבל השיער אפור, אפור ומבריק, שקוף כמו שאר גופן, מה שגורם לכל העניין רק ליותר מבלבל.
עיניים ירוקות וזוהרות, זה מה שיש להם, והילות ירוקות מקיפות אותם, לפעמים בני אנוש מתארים אותם ככה.
ולפעמים לא.
אבל לא משנה.
בכל מקרה, עפתי באוויר יותר ויותר גבוה, הרוחות התחילו לתפוס תנופות, והתחילו לטפס על מבנים, עצים, ואז זינקו לגובה רב יותר, אני חושבת שהיו כמה רוחות שמצאו סולמות, וכמה אחרים שעשו מגדלי-רוחות.
שישה רוחות בכל מגדל, כפי מספר הגופות שבידי.
פתי גבוה יותר, מהר יותר, יצאתי מגבולות העיר, ידעתי שיותר בטוח במקום מיוחד שמצאתי, הוא דחה אוטומטית חלק די גדול מהרוחות בשנים קודמות, באותה השנה קיוויתי שהוא ידחה את כל הרוחות, רק פעם אחת שישמור על משרתי כמלאכית מוות.
עפתי במהירות לתוך המערה, נפלתי על בירכי והנחתי את הגופות על האדמה, אולי זה היה חזק יותר ממה שאני באמת צריכה להתייחס עם אנושיים, אבל הם בכל מקרה גופות.
טוב, לפחות זה מה שחשבתי באותו הרגע.
"אאוץ'..." נשמע קול נואש וכנוע.
הבטתי סביבי, התפללתי שהקול לא הגיע מערמת הגופות, אבל חושי אף פעם לא משטים בי, גם שאני במצב חלש יותר יחסית לרגיל.
הבטתי בערמת הגופות, נער שיחרר את הקשרים ולא שם לב אלי, רק לאחר שסיים להתיר את הקשרים הוא הרים את עיניו מעלה ועיניו הביטו בעיני, הוא קפץ אחורנית בבהלה כשהבחין בצבע של העיניים שלי, איזו אירוניה שהוא לא הבחין בכנפיים שלי באותו הרגע. כי הא כמעט חטף התקף לב כשהבחין לבסוף בכנפי, הוא התנגש עם גבו בקיר המערה.
הבטתי בו, עצמתי את עיני וניסיתי לחשוב על הסיבה שלו להתעורר לחיים ואז נזכרתי באפשרות הכי פשוט.
"מוות קליני, אה?" מלמלתי. היו מקרים כאלו פעמים אחדות, אבל לצערי לא היה לי מספיק כוח כדי לערוך כישוף שכחה. מי שמת באופן זמני גובר על ההקפאה הזמנית של בני האנוש.
"אני חושב..." הוא היסס מעט.
"מה שמך?" שאלתי אותו, חשבתי שזה יוכל לגרום לו להירגע קצת ולסמוך עלי.
"אני אריאל, ואת?" הוא מלמל באי ביטחון, התאפקתי לא לחייך, או לפרוץ בצחוק, הוא הביט בי בעיניים מלאות חשש.
"אני הורור."
"את לא רצינית."
"גם הכנפיים האלו נראות לא רציניות?"
"הורור, כלומר..." הוא לא היה מסוגל להשלים את המשפט.
"כן, הפירוש של זה הוא בהחלט אימה."
"מה את?"
"תנחש." הפכתי משועשעת.
"לא יודע, שטן? זה לא הגיוני אם מתחשבים בהילה שמסביב לראש שלך." הוא הצביע על העיגול הזוהר בצבע שחור שנמצא מעל לראש שלי, שידוע בשמו השני והקצת-יותר-תמציתי, הילה.
"אני מלאך מוות."
"אז אני... מת?"
"לא, אתה לא, מה שממש לא הגיוני כאן." התכופפתי לעבר הגופות וקשרתי סביבם את הסדינים.
"הי! מה את עושה?!"
"הם מתים, אני צריכה לשמור על הגופות שלהם עד הזריחה בשביל לשמור על הנשמות שלהם, שיגיעו לעולם הבא." תפסתי את הסדינים, הייתה לי תחושה רעה.
לרגע היה שקט, שקט מצמרר, שירתם של הצרצרים נשמעה באוזני, ואז אפילו היא נעצרה, האדמה רעדה בחולשה, בעדינות, אלה לא היו רעידות מסוכנות.
האדמה הפסיקה מרעידותיה, ואז החלו להישמע שאגותיהן המצמררות של הנשמות, של הרוחות.
"בוא!" קראתי לעבר בן התמותה ומשכתי את ידו, כמו שחשבתי, קיבלתי כוויה, אבל מחובתם של מלאכי המוות להגן על בני האנוש.
"את בסדר?" שאל כשראה את ידי מאדימה.
"לא." עניתי קצרות, לא הייתי מעונינת במבט רחום כמו שתקע בי, אבל רק אמרתי את האמת.
כנפי נפרשו, תפסתי עוד יותר חזק את הגופות המתות ביד השנייה.
"תחזיק חזק." אמרתי לו שנייה לפני שפתחתי במעוף ברחבי המערה.
--------------------------
מה דעתכם???
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
