אני מרגישה כאילו אני במבחנה, ואנשים מסתכלים במיקרוסקופ על כל פרט קטן שבי. אני רואה איך הם רושמים הערות, כמו כל מדען אחר שרושם את הממצאים אחרי ניסוי, הם רושמים את הגובה שלי, את צבע השיער, העיניים, את צורת הפנים, את מבנה הגוף, את המשקל שלי , כמה קילוגרמים אני צריכה להוריד, את מידת הנעליים שלי והאורך והגודל והנפח והמסה וכל מה שאפשר לגלות בבדיקה.
אני רואה איך הם מביטים בממצאים, כמו רופא שמביט בתוצאות הבדיקה שגוזרות את גורל המטופל.
יש בי כעס וכאב וציפייה ואכזבה והשפלה והכל בגלל המדענים האלו.למה צריך להיות לי אכפת מה הם חושבים? לא אכפת לי!
כן אכפת לי, אכפת לי מאוד, כאילו דעתם תקבע אם אחיה או אמות או אם בכלל חיי ראויים לאחד מאלו.
וזה קשה, קשה כל כך.
אני רואה אותם מתלחשים ואני אף פעם לא יודעת אם הם מדברים עלי או לא. כי כשאתה בתוך מבחנה אי אפשר לשמוע, וזה ממוטט אותי לבנה אחר לבנה.
אני כבר לא מרגישה כאילו אני בתוך מבחנה. אני מרגישה כאילו אחד המדענים זרק אותי לפח הפסולת הרעילה ואני מתמוססת לאט ואני צורחת אבל זה לא עוזר כי אני במבחנה
ושם אף אחד גם לא יכול לשמוע אותי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
