ומדוע למרקר זה להשחית?
כנראה עניין של סוציאליזציה, עד שאיננו מסוגלים לחשוב אחרת. מיום שאנחנו עומדים על דעתנו ולוקחים ספר ליד, מלמדים אותנו ש"אסור להשחית ספרים" ו"לא לקשקש בספר". אמירה שהיא ממש חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. אסור להשחית כי צריך ללמוד "לשמור על רכוש", ומי שמשחית ספר יכול לבוא לידי השחתות גרועות בהרבה, ואולי פשוט כי הספר עתיד לשמש מישהו אחר.
לכן, כל תוספת "ידנית" שלנו (סימון, קיפול וכו') הוא "השחתה".
אבל בואו נצא רגע מהקופסה. השחתה היא הטלת פגם עד פסילת שימוש ("קישקוש" שמכסה טקסט או תמונה, קריעה, תלישה וכו'). האם מירקור או קיפול אוזן "זה זה"?
יש לי ידידה טובה. גאון עם קבלות שאי אפשר לחשוד בה בזילזול בספרים, ואין דבר יותר מהנה מאשר לשבת איתה על כוס בירה ולהיכנס לעבי קורתו של ספר זה או אחר. ובכן, מסתבר שהיא נוהגת למרקר ואף לכתוב הערות שוליים בספרים. מבחינתה - ככה יורדים לעומקו של הספר. ככה *היא* קוראת.
אם ספר הוא רכושי הפרטי, מדוע סימון בו שווה השחתה, אם זה נותן לי סיבה וגורם לי הנאה לשוב אליו?
ככה. כי מיום שקיבלנו את הספר הראשון לידינו, אומרים לנו שאסור "לקשקש", כי לקשקש זה להשחית. דרישה סבירה היא, אם הספר נועד גם לאחרים, וזה יכול להפריע להם, אבל אם שלי הוא הספר, להנאתי, וכך אני נהנה?
