דפי וגבריאל הביטו זה בזה, אך עינייהם סטו הצידה במהירות כשקלטו שמבטיהם נפגשו.
גבריאל עמד המום ומאושר, וזרועות אחיו חובקות את חזהו, זה היה הכי גבוה שיכלו להגיע.
"טוב, אני מניחה שאני אלך עכשיו." מילמלה דפי.
למרות שגבריאל הרגיש אחרת, וגם חשב אחרת, הוא הנהן והניח לה ללכת בעוד התכופף אל שני אחיו הקטנים, טאי ודביר חיבקו אותו בחוזקה בעוד דפי נעלמה מעינייהם כעבור רגע.
"אתה מכיר אותה, אתה פשוט לא זוכר מאיפה." אמר טאי, גבריאל הביט בו במבט מסוקרן. "היא זאת שניסתה להציל את ההורים שלנו, היא זאת שחטפה סטירה על זה שהיא ניסתה לעזור להם, אני עוד זוכר את הלחי האדומה שלה."
'אני חייב ללכת להודות לה.' זה הדבר הראשון שעלה בראשו של גבריאל, אבל הוא מיהר להתנער מהמחשב המגוחכת והטפשית הזאת שעלתה בדעתו, היא בתו של המלך למען השם! אם יעז להודות לה, או אפילו לשוחח אותה, היא תשפד אותו, הוא ראה טוב מאוד כמה טוב נלחמה בחץ ובקשת.
אבל מצד שני, היא ניסתה להציל את ההורים שלו, אולי היא לא תפגע בו.
בכל מקרה, חיים הם לא משחק, ולא כדאי לו לסכן אותם, אחיו חזרו אליו, הוא לא יתן להם להישאר לבדם, גם לא עם גד, הוא פשוט לא רוצה שהם ישארו לבדם.
גבריאל הביט באחיו, הם היו רזים יותר ממקודם, אך גופם גדל מעט, בהתאם מושלם, שני התאומים השלימו זה את זה.
ביחד הם האדם האולטימטיבי.
גבריאל ידע את זה, וכנראה שהמלך גם ידע את זה אם הוא השאיר אותם בחיים, כשיגדלו הם בטח יכלו להיות חיילים חזקים במיוחד בצבא שלו, אז היה מכניס להם את השבב שעוצר את הזדקנותם.
גבריאל הביט באחיו, הם בטוחים עכשיו, הוא לא צריך לחשוב עוד על המלך, וגם לא על הבת שלו.
"דפי בסכנה." מילמל טאי
# # #
דפי שמעה את קולו של המורה שלה מעט, אך היא לא הבינה דבר, היא לא רצתה להבין, שיחנק. סביבה היו לא מעט תלמידים, אבל הם, בניגוד אלייה, למדו לשם שינוי.
המורה הוסיף לברבר, ודפי לא יכלה יותר, היא נעמדה באמצע אחד המשפטים המשעממים ביותר שלו.
המורה שתק, היא ביתו של המלך, אם תאמר לאבא שלה מילה אחת לא טובה הוא יעלה על המוקד כעבור רגע. הוא בלע את רוקו בבהלה.
דפי לא הגיבה, היא פשוט סגרה את כל הספרים, לקחה אותם בידייה, ויצאה מהכיתה בתקווה לשמור על איפוק, היא הצליחה לעשות את זה, אבל כעבור דקה השליחה את כל הספרים שלה לפח הזבל הקרוב. נמאס לה, זהו, היא לא יכולה עוד.
היא המשיכה ללכת במסדרון, ויצאה מהמבנה המיושן. חתיכת קמצן, אבא שלה לא השקיע אפילו בתיקונים לבית הספר, אבל זה לא מה שעיניין אותה, הנער הזה, היא הייתה חייבת לדבר איתו, לדעת שהוא לא הילד שהסתתר מאחורי העץ.
אבל הוא כנראה חושש לחייו, זה מה שכל מי שמתקרב אלייה חושש לו.
דפי מצאה את עצמה תוך מספר דקות מול דלת חדרו של אבא שלה, הדרך נפתחה לפנייה לפני שהעזה לדפוק עלייה.
"ידעתי שימאס לך בקרוב, קדימה, הולכים לצוד." אמר המלך, דפי מעולם לא קראה לו ככה, לא בשום תואר, אפילו את התואר אבא לא העניקה לו.
"אני לא באתי לפה בשביל זה, אתה לא זוכר מה קרה בפעם האחרונה שצדנו?" שאלה דפי בתימהון, אך הסטירה החזקה שהעיפה אותה מעט הצידה קטעה אותה, אביו עדיין חייך אלייה, אך חיזק את אחיזתו בסכין שלפתע דפי קלטה שאחז בידו.
"אז זזנו?" שאל אותה. דפי הינהנה באיטיות, היא הייתה מבוהלת והמומה מידי כדי להגיב.
המלך זרק לעברה קשת ומספר חיצים קשורים בחוט, הם היו ניתנים בקלות לתלישה.
# # #
גבריאל נאנח בינו לבין עצמו, גד החל לקפצץ סביבו בשאלות, הוא אפילו לא עקב אחריהן, זה באמת לא עיניין אותו, אחיו שישנו עיניינו אותו, הוא בסוף השתיק את גד בבעיטה חרישית.
גד עיוות את פניו לפרצוף כל כך נדהם וכואב עד שגבריאל כמעט ולא התאפק והצחוק כמעט התגלגל החוצה, אך כעבור רגע פניו הפכו רציניות וחיוורות יותר מהרגיל.
"מה קרה?" לחש גד, הבעת הכאב הטיפשית עדיין מרוחה על פניו.
"אני חייב לדבר עם דפי הזאת, אני חייב להודות לה, אני חייב לעזור לה." גבריאל הרגיש אשם במה שקרה לה אז, אם הוא היה מנסה לעשות משהו אז שום דבר לא היה קורה לה והיא לא הייתה נפגעת."
"גבריאל! אתה אידיוט?! היא ביתו של המלך! הוא יגונן עלייה ויהרוג אותך בדרך!" קרא גד מצד אחד, ולחש מצד שני, מה שגרם לו להישמע כמו אידיוט בעצמו.
"אני לא אידיוט! אני מנסה להציל אותה!" גבריאל עמד להתפרץ בכעס על חברו, אך נזכר שאחיו ישנים.
"רגע..." מילמל גד ושפתיו התעקמו לחיוך מפחיד וחשוד. "אתה לא סתם רוצה לעזור לה..."
"גד, מה קרה לך?" שאל גבריאל ברתיעה כשקלט את הפרצוף הערמומי של חברו.
"אתה מאוהב! ידעתי שזה חייב לקרות מתישהו!" גד פלט צעקה מפיו.
"טיפש! אני ממש לא מאוהב בה! אני חייב לה! זה הכל!" גבריאל הרשה לעצמו לצעוק בחזרה.
"אולי תסתמו שניכם? אנחנו רוצים לישון!" קרא דביר.
"לא רוצים!" קראו יחד.
"טוב, מה קרה?" שאל טאי בעייפות.
"אתם ראיתם אותה, נכון שהוא מאוהב בבת של המלך?" גד נהפך ממש תחרותי.
"גבריאל לא מאוהב בה, הוא שונא אותה, אז פשוט תסתום!" דביר הפך ממש עצבני הוא זינק מהמיזרון המעופש.
גבריאל הביט בגד במבט מתגרה, הוא צדק אחרי הכל, וידע גם כן שגד ש-ו-נ-א לטעות.
"אתה טועה," אמר טאי לדביר באדישות. "גבריאל לא מרגיש דבר אלייה חוץ מבלבול והוכרת תודה, ואולי גם תחושה שמחייבת אותו להגן על הנערה, זה הכל. ובנוגע אלייה, היא לא מרגישה דבר, בלבול בין הזכרונות, השנאה אל אבא שלה, ורגשות אשמה כלפינו, האנשים שבחוץ, ממלאת אותה ומחלישה אותה באיטיות, צריך להציל אותה מרגש החולשה, היא צריכה לדעת על אמה, היא צריכה לדעת יותר מידי דברים, אלה דברים שאני ודביר יודעים, רק שנינו."
"פשוט כמשמעו, נסיכה מתמוטטת, אם לא נעזור לה..." מילמל גד, הוא נעץ אחת מהסכינים שלו בשולחן ישן.
"בדיוק." טאי אישר את דעתו של גד.
# # #
דפי נעמדה על אחד העצים, היא השקיפה לעבר אבא שלה, הוא היה שליו ורגוע, צל של חיוך החל להופיע על פניו.
מה הוא עושה?
הוא מחכה.
למה הוא מחכה?
לקורבן הבא שלו, לעובר האורח התמים שיופיע לו שם וימצא את מותו.
לפתע נשמע רשרוש של עלים, דפי הביטה ברחמים לעבר השיחים, האדם המסכן.
האדם שהופיע הפתיע אותה יותר מכל, גרם לה כמעט לאבד את אשתנותייה.
"גבריאל?" שאלה בפחד. "מה אתה עושה פה?!"
------------------------------------
מה דעתכם???
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
