הלשון(במקרה זה הפועל) כמבטאת השקפת עולם. אמונה. ערכים. דרך חיים.עשייה מול סבילות. ההשתקפות בספרות בעבר ובהווה
תודה שהבאת את המאמר
"הרף שהציבו ברדיצ'בסקי, ביאליק, ברנר ועגנון, היה גבוה מן הרף של הספרות העכשווית - והם עשו זאת למרות נחיתות-מצבה של העברית שעמדה לרשותם. בלי לקסיקון עשיר דיו, בלי תחביר גמיש דיו, בלי סביבה דוברת עברית – בקיצור, בתנאים איומים לספרות – הם כתבו יצירות העולות בטיבן על מרבית התוצרת של דור הבנים ושל דור הנכדים.
איך, אם כן, הם עשו זאת?
התשובה הקלה – "הם היו גאונים" – היא תשובה עצלה, מתחמקת. הם היו מוכשרים עד מאוד, כמובן, אבל לאו-דווקא מוכשרים יותר מהסופרים הכותבים כאן היום. יהא זה מטופש לטעון כי "הולך ופוחת הדור" בגלל איזה תהליך מסתורי וארור של פיחות שיטתי בילודת מוכשרים. כשם שהספרות הישראלית אינה סובלת ממחסור במלים, היא גם אינה סובלת, בימינו, ממחסור בכשרונות.
התשובה נעוצה לא בכשרון-הכתיבה אלא באתוס-הכתיבה. האתוס העברי-יהודי, שלאורו כתבו ביאליק ועגנון, איננו אתוס-הכתיבה של הספרות הישראלית. בתקופה ה"ארץ-ישראלית" – תקופת שלונסקי, אצ"ג ואלתרמן – עדיין פיעם האתוס הזה בספרות העברית, אבל באמצע המאה, עם קום המדינה, הוחלף האתוס העברי-יהודי באתוס "ילידי"-ישראלי. ומאז, זה האתוס. אם הכוח הסגולי של העברית טמון בפעלים - מה נשאר לספרות מהכוח הזה, מאז שנטשה את אתוס-הפעולה?"
אביא דוגמא יפה לכך
השיר שמחת עניים של אלתרמן. אפשר לקרוא את השיר ללא התייחסות למקורות.(הוא יפה בפני עצמו). עם התייחסות למקורות הוא יפה שבעתיים.
שמחת עניים אלתרמן
דפקה על הדלת שמחת עניים.
כי חיכה לה האיש עד עת.
ותישא כינוריה שמחת עניים,
וישמח בה עני כמת.
ויאמר: מה טוב ומה נעים,
כי שמעתי שמחת עניים.
ובלילה הלילה שדוד ונזוף,
חלמה על מצע הקש:
חלומה כנקם וכואבת כגוף
וצחה ככיבשת הרש.
ויאמר: מה טוב ומה נעים,
כי באתני שמחת עניים.
ותאמר השמחה: לא, כי בא משחיתך,
לא, כי בא לך יום אחרון.
לא פקדתי ביתך, לא דרכתי גיתך,
רק אלך עם נושאי הארון.
ויאמר: אל צרי ומעני,
איך תשובי, שמחת העני?
ותאמר: בור ארד איתך, איש הארון,
כי נושה אתה בי כמו חי.
כי פני לא ראית עד יום אחרון
וגם צר אל יראני וחי.
ויאמר: מה טוב ומה נעים,
כי איתי את שמחת עניים.
תניא ארבעה חשובין כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים עני(בבלי - מסכת נדרים פרק ט)
כבשת הרש- (שמואל ב' י"ב, א'-ז') אחרי הריגת אוריה החיתיבעלה של בת-שבע בסיפור בת-שבע משולה לכבשת הרש של אוריה.
שיר השירים
פרק ה' פסוק 2 אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.
וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי(שמות פרק לג)
יש עוד מקורות
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
