תאל הביט בנופר, הוא נשם עמוק ונאנח כשראה שהיא בסדר גמור, למה היא צרחה שוב?
נופר הסתובבה, היא הביטה בתאל ולאחר מכן הרפתה מעצמה שוב, הכאב שהרגישה שבא מהחזה שלה נעלם כלא היה, כך גם הדם על ידה. לאחר שהרפתה מעצמה הרגישה דחף, כשנתנה לשנאה להיעלם מגופה היא הרגישה משהו אחר, היא החלה להסמיק.
"את בסדר?" שאל תאל. הוא התיישב פעם נוספת על מיטתה, והביט בה, כשראה את פרצופה הסמוק הוא לא הבין מה קרה, הספר לא היה איתו, הוא לא הביא שום דבר שיכל לגרום להיראות ככה. לפתע נופר פעלה במהירות, עיניו נפערו כשהרגיש שנישקה אותו, עינייה היו עצומות בעדינות. אם היה אפשר להתקרב מספיק היה אפשר לראות את שפתיו נעות מעט כלפי מעלה, זה היה סוג של חיוך. כעבור רגע הוא עצם את עיניו והתמכר לטעם של שפתייה, נישק אותה בחזרה והשכיב אותה על המיטה, נשכב מעלייה, זה כל מה שזכר...
בבוקר נופר התעוררה כשראשה שעון על חזהו של תאל, בד חולצתו היה נעים ורך, היא חיככה את ראשה בחזהו העדין, היא הרגישה שמתוך שינה הוא עטף אותה בזרועותיו החסונות.
'אני לא מאמינה שאני נותנת לו לעשות את זה.' עלתה מחשבה בראשה, אבל מבחינה כלשהי, נופר נכנעה לזרועותיו של תאל, היא נרדמה שוב כעבור רגע.
במקום אחר לגמרי, נער בלונדיני, בעל עיניים ירוקות, נכנס למערה שאותה הקיף יער.
"זה יותר מידי..." מילמל לעצמו. "נופר צריכה לקחת מרחק ממנו. אולי יש לי כישוף שיכול לסדר את המצב?" שאל את עצמו.
"יש לך את הכישוף שמחזיר את היום אחורה, ומשאיר את האנשים מבולבלים לגמרי ככה שהם לא יכולים לזוז מהמיטה. וככה הפעילות שלהם נעצרת, והיום עובר בשלום." נשמע קול עדין.
הנער הבי סביבו, אך חייך כשנזכר של מי הקול.
"גבריאלה!" קרא. "אני באמת צריך להתחיל להודות לך במעשים..." מילמל וניגש לעבר עמדה בה היו אלפי צנצנות וקדרה אחת באמצע. הוא החל לפזר חלק קטן מכל צנצנת לתוך הקדרה, תוך כדי לחש טיפשי ולא מובן, לפי איך שהוא נראה, כל מה שעשה היה אקראי לחלוטין. אך לפתע, סוג של גל בלתי נראה עלה מהקדרה, והחל להתפשט באזור, עד שהגיע לביתו של תאל. הגל שטף את ביתו של תאל לחלוטין, ורק אז עזב את הבית לנפשו.
נופר התעוררה בבוקר בלי שום מושג מה קרה, היא לא זכרה אף לא נשיקה אחת, ולא ידעה מאיפה כאב הראש שיש לה. תאל הופיע לפתע בפתח הדלת, היא הביטה בו במבט תוהה.
"גם לך יש כאב ראש?" שאל אותה.
נופר לא חשבה שהיא יכולה לדבר, לכן היא רק הינהנה בראשה.
על פניו של תהל הופיע מבט מבוהל.
"מה קרה?" שאלה בדאגה.
"אני יכול לחשוב רק על זה שכישפו אותנו." אמר תאל בבהלה.
"מה?! אתה רציני?! מי יכול לדעת שאני כאן?!" שאלה נופר בחרדה.
"הדבר האחרון שצריך לעשות עכשיו זה להיכנס לפאניקה." אמר תאל, ניסה להרגיע אותה.
"אתה אל תיכנס לפאניקה!" קראה בבהלה.
באותה המערה באותו הזמן הנער חייך לעצמו.
"אריאב, אני שמח שביצעת את המוטל עליך." נשמע קול מרוצה. "אל תשכח, אני רוצה את נופר, את תאל אתה יכול להרוג."
------------------------------------
מה אתם אומרים???
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
