פרק 1-
היא רצה ברחובות העיר הריקה, לא יודעת אם היא תחייה עוד אחרי זה, יום הדין קרב ובא, וזמנה הולך ומתקצר. שנייה לאחר מכן, שנייה שעברה לצד סימטה חשוכה, היא נמשכה פנימה.
"חשבת שתוכלי לברוח?" שאל הקול הלועג, והחל לצחוק. היא חשבה שעינייה מתחילות להתמלא דמעות מלוחות, הסכין התקדמה אלייה, היא כבר ראתה את הסוף, ולפתע...
כמה טוב שיש שעון מעורר.
נופר התעוררה אל תוך הלילה, היא הביטה בשעון. מי הטיפש ששינה אותו לאחת?
בטח אח שלה, מנסה את אותו תעלול טיפשי, ומצליח בו. אתם יכולים לפגוע בכל דבר ששיך לנופר, אח שלה, החדר שלה, אח שלה, המיטה שלה, אח שלה, השעון המעורר, אח שלה, הנעליים שלה, (למרות שהן דבר קדוש.) ולבסוף גם באח שלה... אבל בחיים אל תתערבו לה בשינה, נופר שונאת שמתערבים לה בשינה! היא נאנחה, והוציאה את ידה מהשמיכה העבה, ובכוח לחצה על כפתור השעון, היא נאנחה בינה לבין עצמה, היא הריחה ריח מתוק שעלה מהמטבח.
מי אוכל בשעה כזאת? או יותר נכון,
מי אופה עוגה בשעה כזאת?
היא קמה מהמיטה, הולכת אל המטבח, ודואגת להיות בשקט.
היא הלכה באיטיות, והחלה לשמוע קולות דיבור, היא אימצה את אזנייה כדי לשמוע דבר מה.
"תן לי לנחש," נשמע קול לועג של נער. "היא עומדת למות, יום הדין מגיע ואתה צריך אותי."
"בדיוק." השיב קולו של אבייה.
"אתה יודע מה המחיר שלי," הנער הוסיף לדבר, נופר הכירה את אבא שלה, כשמדברים איתו על מחירים בטון כזה, וכל כך בגלוי, הוא לבטח הפך לבן כסיד, זאת יכולה להיות הסיבה שבגללה השתתק.
"אתה מטורף!" שמעה את קולו המבוהל של אבא שלה. "אתה באמת חושב לעצמך שתוכל להשיג את האוצר שלך?! חיי נצח הם לא הדבר שהכי קל להשיג בעולם, יש דברים יותר חשובים, ובכל מקרה אם אתה מת בדרך, זה ממש לא נחשב..."
"נופר שלך היא המפתח, ואם אני אשיג את המפתח, אני אשמור עליו." השיב הנער.
"אל תעז לדבר אל הבת שלי כאילו היא חפץ!" אבייה של נופר התאפק לא לצעוק, לפתע ריח שרוף עלה באוויר.
"אני חושב שהעוגה שלך מתחילה להישרף..." אמר הנער בקול מרחף מעט, נופר חייכה בינה לבין עצמה, אבא שלה היה אדם גדול, הוא אהב מתוקים.
נופר שמעה את אבא שלה רץ לעבר התנור, ובמיומנות, בלי כפפות, מוציא את התבנית ומניח אותה מבלי שירגיש את צריבת החום.
נשמע גיחוך קל של הנער כשהמים נפתחו, נופר נזכרה לעצמה אפילו אם הוא לא הרגיש את החום, העור שלו בטח הרגיש, אבא שלה עכשיו בטח בוכה מכאבים, היא יכלה לדמיין אותו בוכה ומתפתל כשידו מתחת לזרם המים, שלפתע, נפסק.
"עכשיו ברצינות," אמר אביה. "אתה צריך לעזור לי, אני יודע שאתה מתגעגע אלייה, לא?" השאלה צרמה באוזנייה של נופר, ממש לא יכול להיות, היא מכירה את הנער? קולו לא נשמע לה מוכר.
"אני חושב," נשמעה תשובת הנער. "אני כבר לא יודע כלום."
"רק אל תשכח, שאם אתה תפגע בה עוד פעם אחת, אתה תמצא את עצמך קירח בגיל שבע עשרה, ובימיכם שיער זה דבר חשוב." קולו של האבא נשמע שוב.
לפגוע בה שוב? שבע עשרה? נופר מיהרה לחזור לחדרה בשקט, והחלה לחשוב על השיחה, היא עצמה את עינייה כששמעה צעדים מתקרבים, היא הצליחה להעמיד פני ישנה די טוב.
"לא עכשיו, היא ישנה." אמר אביה.
"היא מעמידה פנים," השיב הנער. "אם היא הייתה ישנה עכשיו היא הייתה אמורה להשתגע מרוב סיוטים."
נופר הכריחה את עצמה לפקוח את עינייה, ולהתיישב מול הנער היא הביטה בו וסקרה אותו בעזרת עיני השקד החומות שלה, תוך כדי סידור שיערה הבלונדיני, שהתבלגן. שיערו של הנער שחור, בקצוות השיער נראה שהנער צבע אותן מעט בצבע אדום. ועיניו,
"כתומות?" שאלה נופר, "אני מכירה רק אדם אחד שהעיניים שלו כתומות."
"עבר די הרבה זמן." אמר הנער.
"תאל..." מילמלה.
פרק 2-
נופר התבוננה, בו, בתאל, באדם שהרס את חייה, כל השמות האלו התאימו לנער שעמד מולה.
"שקרן, מוג לב, נמושה, אלה התיאורים שבהם משתמשים אדם שנוטש אחרים לטובת עצמו, להרוס את החיים שלי לא היה מספיק נכון? עכשיו אתה חוזר? בשביל מה?" את הדמעות עצרה השנאה שבמילותייה של נופר...
"אף פעם לא היה אכפת לך ממני, השתמשת בי כדי להגן על עצמך." נופר הביטה לעבר אבייה במצוקה, אבל הוא לא יכל להשיב מבט. לאחר מכן התבוננה בתאל, ראשו היה מושפל, כצפוי, שוב הוא בורח.
"כאילו לך היה אכפת ממני אי פעם..." תאל היישיר מבט לעברה, מבט קר ואדיש, אבל לפחות לא לועג.
"איך אתה מעז לדבר ככה?! אני היחידה שאי פעם היה לה אכפת! אבל אתה לעולם לא מתייחס לזה, אתה לעולם לא מחזיר טובה
ויכול להיות שבגלל זה לאף אחד לא אכפת מפחדן בודד, שלא מנסה לתקשר." נופר התאפקה לא לפרוץ בבכי.
תאל לקח נשימה עמוקה כדי להחזיר תשובה אל נופר, אבל, קול הדלת שנסגרה גרם לו להסתובב ולשמוע את צליל המפתח במנעול. נופר הביטה סביבה, אבא שלה לא שם, הוא זה שנעל אותם כדי שיפסיקו להתווכח וינסו לצאת משם ביחד. אבל למרות הכל היא ידעה שתאל לא ישבור את הדלת כדי שהם יצאו, הוא ישב ויחכה.
"טיפשה! הכל באשמתך! אם לא היית מתפרצת עלי ככה..." אמר תאל והסתובב לעבר נופר, אך סטירה חזקה על לחיו השתיקה אותו ועשתה את העבודה.
"תפסיק עם זה כבר! נמאס לי ממך!" קראה בכעס, הדמעות החלו לנזול על לחייה ללא שליטה.
מבטו של תאל הפך מלא צער. "את... את... את בוכה?" שאל.
"ברור שאני בוכה, איך אתה מצפה ממני לא לבכות אחרי שאדם שדאגתי לו אומר לך דברים כאלה?" נופר הניחה את ידה על פיה, שרעד כמו כל גופה.
"את..." מילמל תאל, אך עצר את עצמו.
"אם דאגתי לך?" השלימה נופר את השאלה. "ברור שדאגתי." ענתה לעצמה.
"איך את יכולה לדאוג לי אחרי הכל?" גופו של תאל הפך כבד עליו.
"אני דאגתי לך מצד אחד, ומצד שני אני שנאתי אותך כמו שלא שנאתי אף אחד אחר." השיבה בכעס ובעצב, מעורבלים זה בזה גרמו לתאל להתחרט על מה שאמר.
ראשה של נופר פעם בכאב, היא הרגישה שעינייה נעצמות למרות שניסתה להתנגד לזה, היא עברה יותר מידי ללילה אחד. למרות שגופה המעולף התכונן ליפול על הרצפה, זרועות עדינות ויציבות תפסו אותה, זרועותיו של תאל.
תאל העביר את ידו על גבה של נופר, אנקת כאב עצרה אותו.
לעזאזל.
הצלקת נשארה וכנראה לא מפסיקה להכאיב, הרי הקללה פעלה כל עוד הצלקת עדיין מתנוססת על גוף הקורבן. והוא, בשיא טיפשותו, הפיל את נופר בפח בשביל להציל את עצמו. קורבן יום הדין המקורי הוא תאל, תאל הפחדן, תאל השקרן, תאל שבוגד באמון חבריו, ככה אפשר לקרוא לו.
כעבור מספר שעות נופר התעוררה, כשהיא שכובה על מיטתה, במקום להיות עטופה בשמיכה הייתה עטופה בחיבוק, חיבוקו של תאל. נופר התאפקה לא לצרוח, הפעם הוא עבר את הגבול. אבל בשביל לשמור את עצמה מאופקת ונחמדה הצליחה לחמוק מהחיבוק, לקום ממיטתה וללכת למקלחת.
כשחזרה לחדרה, נשאה שני דליים מלאים מים.
היא הרימה את שני הדליים עד למיטתה והניחה אחד מהם על הרצפה. את הדלי שנשאר בידה היא סובבה בעזרת ידה השנייה, כל המים נשפכו על המיטה, ועל מי ששכב בה -תאל-.
"מה את עושה?!" שאל תאל הספוג ממים.
"השכמה!" קראה נופר ושפכה עליו את הדלי הנוסף.
פרק 3-
נופר הביטה בתאל במבט מבולבל, הוא השתמש במגבת כדי להתייבש אחרי "ההשכמה" שעשתה לו.
"נופר," אמר "את באמת לא היית צריכה לעשות לי את זה."
"תסלח לי על זה שהיית אידיוט. בכל מקרה, למה אתה בכלל ישנת איתי? במיטה שלי?" נופר החלה להתגרות בו.
תאל הביט בה במבט כועס מעט, אבל הבין שיש לנופר אלף ואחת סיבות לעשות לו עוד אלף ואחת השכמות...
נופר ישבה על הכיסאות הגבוהים במטבח, היא אהבה לשבת שם. היא הביטה שוב בתאל, הוא הוריד חולצה.
"מה אתה עושה?!" שאלה בגועל.
"אני צריך לייבש את הבגדים שלי, נכון, גברת-אשמה-בכל?" שאל בטון ילדותי.
נופר התנערה בגועל ממראה עינייה והסתובבה יחד עם הכיסא כשגבה לעבר תאל.
"אתה מגעיל אותי..." אמרה וניערה את ראשה באי נוחות.
"אני יכול להבטיח לך שזה הדדי." תאל הוסיף להתגרות בה.
"אמרת שאני המפתח ושאתה צריך אותי, בשביל חיי נצח, נכון?" שאלה את תאל.
"אני באמת צריך אותך." תאל נאנח לעצמו.
"אתה לא תקבל את חיי הנצח שלך אם המפתח יבעט אותך מביתו, נכון?" נופר קימטה את ידה לאגרוף מאיים.
"את לא יכולה לבעוט אותי החוצה, זאת הבעיה שלך, את רוצה לחיות אחרי הכל, לא?" תאל השיב לעברה שאלה, הוא אהב משחקים כאלה.
"אין לי כוח למשחקים, ובמיוחד שלא כוח אלייך, יש לך הרבה אומץ להתחצף אלי אחרי כל מה שעשית." נופר נשמה עמוקות, הוא הניחה את ידה על ליבה הפגוע, השבור, הוא פעם בקצב סדיר, לא כמו בלילה, הוא כמעט פוצץ את ראשה מרוב כאבים, כשחשבה על כך, נופר הניחה את ידה על ראשה שכאב עדיין, אבל פחות, השינה הייתה נחוצה לו.
"מעולם לא חשבתי לעצמי שאתה מסוגל להפוך לאדם שנוא אלי," החלה לדבר. "אבל בסוף אתה באמת כזה, אתה אגואיסט, אתה שחצן, אתה בוגד דו-פרצופי, אתה רמאי, אתה מגעיל, אבל אף פעם לא גרמת לי להפסיק לדאוג לך, חתיכת אידיוט." נופר כמעט שברה את השולחן העבה והקשה באותו הרגע, היא הייתה חזקה יותר מרוב המפלצות שנהגה לקרוא עליהם בספרים, גם זה היה כוחה של הקללה, כדי שתמות ביום הדין, היו צריכים לתת לה מספיק כוח כדי להפיל אותה בפח ולגרום לה להילחם במי-שזה-לא-יהיה. פנטזיות היו סיפורים אהובים עלייה, אבל למרות הכל, על כל פנטזיה אהובה היא לא יכלה לחזור, הכל היה יותר מידי צפוי מראש.
תאל הביט בה במבט מבועתת מעט. נכון, כוח אדיר ועצום ולהיות מהיר יותר מטורנדו, אלה הדברים שתמיד רצה, אבל לא היה מוכן למות למענם, הם לא משתווים לחיי הנצח אפילו לא מעט, אם ימות בדרך, זה הדבר שהיה דריך לקרות, לא משנה אם זה עכשיו או אחר כך, האנשים שמחפשי אחרי חיי נצח, פוחדים מהמוות, והוא פחדן, בגלל זה התחלף עם נופר שהוטלה הקללה, הוא היה חמקן מספיק כדי לגרום לה ליפול במקומו, ובכך גרם לה לכאב תמידי, גופני ונפשי כאחד, אבל היא שמרה על נשמתה יציבה, חזקה, כדי לא ליפול שוב, נופר מאז ומתמיד הייתה תמימה, אבל לעולם לא האמינה שוב באנשים שדומים לתאל, מעולם לא יכלה להתגבר על העול שגרם לה. תאל היה האדם שהכי פגע בה כל חייה.
כשהייתה ילדה קטנה היא הייתה בכיינית, בכתה על כל דבר קטן, כשפגשה בתאל, ראתה על כמה הוא פחדן, כל פעם שבכה סטרה לו בחוזקה על לחיו, היא התגברה על הדחף שלה. וכשבגד בה, ונעלם כלא היה, הבטיחה לעצמה לא לבכות עוד, הבטחה זאת הייתה נצורה בתוך שרשרת שניתנה לה בידי אמה כשראתה עד כמה היא הייתה עצובה, אמא שלה אמרה לה לעצום את עינייה בחוזקה, להחזיק את השרשרת באחת מידייה ולהבטיח דבר חשוב, נופר הבטיחה את ההבטחה ואת השרשרת היא מעולם לא הורידה. השרשרת הפכה אפילו יותר יקרה לה לאחר שאמא שלה נפטרה, היא התגעגעה אלייה כל כך, הערך הרגשי של השרשרת וההבטחה רק הפכו יותר חשובים.
לכל הרוחות והשדים.
ההבטחה הופרה, ולמרבה האירוניה, נופר הרגישה שהיא רוצה לבכות מזה.
פרק 4-
תאל ונופר עלו לעליית הגג בעקבות אבייה, הוא פתח את הדלת הקטנה והציץ ממנה בעזרת ראשו, הדלת הייתה דלת פשוטה חתיכת עץ שנחתכה מהקרקרע וחוברה בעזרת כמה ברגים ישנים וחלודים, אפילו לא שייפו אותה כמו שצריך. אבייה של נופר חשש לעלות, אחרי הכל, הוא היה איש גדול... לבסוף הוא הצליח להשתחל בתוך הפתח הצר ולעלות לעליית הגג. אחריו עלתה נופר, ואחרייה תאל. נופר התבוננה באבייה, הוא ניגש אל הארון הישן שניצב בחדר, וליטף את דלתותיו הנעולות.
"הייתה סיבה למה תאל בחר בך בתור תחליף." אמר ונשם עמוקות.
"איזו מן סיבה טיפשית יכלה להיות לו?" קולה של נופר התמלא בתימהון.
"הסיבה ממש לא טיפשית הוא פשוט חשב שירשת את הכוח האפל שלי, אבל תעה." ענה אבייה.
"כוח אפל...?" נופר הייתה ממש מבולבלת עכשיו.
"כמו שאת יודעת, יש בעולם בני אדם ומכשפים, המכשפים נחלקים בין הצד האפל, לצד הטהור..." מילמל אבייה.
"דורון, אל תלך סחור סחור." אמרה נופר, היא ידעה שאבא שלה שנא שהיא קוראת לו בשמו הפרטי.
"בבקשה, אל תקראי לי ככה..." דורון לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בכל מקרה, אני נולדתי בתור מכשף אפל, והייתי ילד מופרע מאוד, אבל לא הרגתי איש, יום אחד חטאתי וכוחותי נלקחו ממני, המשכתי את חיי בתור אדם רגיל אבל ניסיתי לתקשר עם חברי המכשפים, כל אחד ואחת מהם צחק עלי. הייתי צריך לבנות את חיי מחדש, וככה נפגשתי עם אמא שלך. אחרי זה מה שקרה קרה ו... תאל חשב שאת קיבלת חלק מכוחי, הוא חשב שזאת סיבה מספיק טובה לשים אותך במקומו, אחרי מה שקרה, הלכתי אחריו ואמרתי לו הכל, הוא הצטער, אבל לא התנצל, הוא לא היה צריך לעשות את זה, נופר, הוא ישמור עלייך, מה שאני לא יכול לעשות, לכי איתו בינתיים." קולו של דורון הפך שבור, לאן הוא רוצה שנופר תלך בכל מקרה?
דורון לקח מפתח שהיה בכיסו, הכניס אותו לחור המנעול ופתח אותו. הוא פתח את אחת דלתות המנעול,והוציא מהמנעול חבילת קלפים, הוא הושיט אותה לנופר.
"חבילת קלפים? למה?" שאלה בתימהון.
"אמא שלך הרבתה להשתמש בה כדי לנבא את העתיד, היא תמיד דייקה בתחזיות שלה, התחזית האחרונה שלה, הייתה על כך שהיא תמות, גיליתי את זה במכתב שהיא כתבה לי לפני שמתה." דורון השפיל את מבטו ביאוש לאחר שנופר לקחה את החבילה, ואימצה אותה אל ליבה. דורון הושיט לנופר שקית קטנה עשוייה בד, נופר לקחה את השקית והכניסה לתוכה את הקלפים את השקית שהצליחה לקשור בזכות חוטים שהיו מחוברים לבד הסגול, הכניסה לאחד מכיסייה.
"לאן אנחנו הולכים בכל מקרה?" שאלה את תאל.
"לבית שלי, אבל אני מבין את הדאגה של אבא שלך, הוא נמצא במקום די מסוכן." אמר תאל והניח את ידו על כתפה של נופר.
"למרות שלא עשית שום דבר פסול, ואני מבינה אותך, לא אמרתי שאני נותנת לך לגעת בי." נופר סטרה לידו. תאל נאנח, למרות הכל יהיה לה קשה לחזור לדבר אליו כאל אדם רגיל.
"לשמור לי אתה לא יודע, לדבר אלי, גם לא. אולי כדאי שפשוט נתעלם אחד מהשני וזהו?" שאלה את תאל.
"אני כבר בחצי הדרך לשם." אמר תאל.
"כדאי שתפסיקו לריב, ותתחילו להסתדר, אתם הולכים לבלות אחד עם השני המון זמן..." מילמל דורון בחשש לביתו.
"אנחנו נתעלם אחד מהשני, זה יעשה את העבודה." אמר תאל והביט בנופר במבט מתגרה.
נופר נאנחה, איך תסתדר עם תאל אם היא צריכה לגור אצלו זמן מה?
פרק 5-
נופר נשכבה על המיטה בחדרה החדש, בו ביקרה עם תאל לא לפני הרבה זמן, הקירות הדיפו ריח חדש, הכל היה כל כך... חדש. נופר נתנה למחשבותייה לסחוף אותה בגלים עדינים ומלטפים לגרום לה להרגיש מהופנטת בידיהם העדינות, לגרום לה להרגיש בטוחה ונינוחה. נופר נסחפה במחשבותייה, עינייה החלו להיעצם אט אט והיא נרדמה. היא נזכרה ביומה האחרון בתור ילדה נורמלית, היא התעוררה בבוקר, אחייה היה צעיר מידי, בגלל זה לא התעסק עם השעון המעורר... היא שנאה את הבדיחות חסרות התכלית שנבעו מהמתיחות שלו... אבל בכל מקרה, נופר הייתה ילדה צעירה, אבל לא צעירה מידי, היא הייתה בת שניים עשר, עשור אחד מחייה בקושי עבר, בבוקר היא קמה בצעדים כושלים לעבר המקלחת, היא מיהרה לשטוף את פנייה ולהתחיל להתארגן, כרגיל, היא הלכה לבית הספר, פגשה בו את חברותייה, ושוחחה איתן, עד שתאל הופיע בפתח הדלת, היא הביטה בו וחייכה אליו. חברתה הכי טובה, תמר, הניחה את ידה על כתפה. נופר הסתובבה אלייה וראתה מבט דואג ומזהיר בעיני חברתה.
"אל תדאגי, הוא לא יעשה לי כלום." לחשה נופר לעבר חברתה, ומיהרה ללכת לעבר תאל, הוא הניח את תיקו במקומו ויצא ביחד איתה לחצר האחורית. שנייהם הלכו אחד לצד השנייה שהתלמידים בסביבה ראו שתאל יצא לחצר חלקם מיהרו להיעלם בתוך בינייני בית הספר וחלקם הלכו לחצר הקידמית, נופר הביטה מסביבה, החצר שהייתה לפני רגע הומה ילדים, התרוקנה במהירות. נופר התיישבה על אחת הנדנדות שהיו בחצר, תאל התיישב לידה, היא הביטה בו באותו מבט מתוק ואותו חיוך נעים ומשוחרר היה על פנייה. אך לפתע פנייה הרצינו.
"למה כולם כל כך... כל כך מתרחקים ממך? למה הם לא מנסים להתחבר אלייך?" שאלה בעצב.
"יש בעולם שני סוגים של אנשים," אמר תאל. "לפחות לדעתי. הסוג האחד של האנשים הוא האחד שאוהבים אותם, שאכפת לכולם מהם, והסוג השני הוא כזה שלאף אחד לא אכפת ממנו, את כנראה כבר הבנת שאני שייך לצד השני."
"אבל זה ממש לא נכון! תפסיק לדבר ככה! אכפת לי ממך, אל תהיה כל כך מגעיל..." אמרה בקול פגוע ושבור מעט.
"אני בטוח שאכפת לך, אבל אני מאלה שתמיד נרתעים מהם, לא משנה מתי או איפה, פוחדים ממני, אני גורם להם לפחד, אני גורם להם לחלחלה, לצמרמורת ולתחושות לא נעימות. את כנראה היחידה שלא מרגישה את זה." תאל נעמד כעת מולה. עינייה של נופר החלו להתמלא דמעות, הן צרבו בגרונה, תאל הופתע מעט, זאת הייתה הפעם הראשונה שראה אותה בוכה.
"תפסיקי לבכות, אל תהיי טיפשה." אמר.
"התחלפנו בתפקידים, לא? הרי אני הייתי זאת שאמרה לך להפסיק לבכות." אמרה נופר ונעמדה מולו במבט מושפל, מבועת. נופר לא החזיקה מעמד מספיק זמן, היא קרסה על בירכייה. תאל הפיל את עצמו על בירכיו וחיבק אותה, שרירייה של נופר היו רפויים, היא הייתה נתונה לרחמיו של תאל.
"את באמת צריכה לעשות משהו עם זה..." מילמל.
עד הרגע שאמר את זה סנטרו היה מונח על כתפה, תאל התרחק ממנה ביד אחת החזיק קלות את כתפה ואת היד השנייה הפיל לצד גופו.
"תצאי מזה כבר, את מתחילה להפחיד אותי!" אמר וסטר בחוזקה ללחיה של נופר, זה לא עזר, עינייה הפקוחות הוסיפו לבכות מעצמן, וגופה היה יותר מידי מרחף. תאל נאנח, הוא אחז בשתי כתפייה של נופר קירב את פניו לפנייה ונישק קלות את שפתייה, עינייה נפערו, עצבעותייה החלו לרעוד ולפרכס, כעבור דקה קלה תאל נפרד ממנה, וראה שהיא הביטה בו בהלם מוחלט, הוא עזב את כתפייה, לאחר מכן נופר נפלה על צידה, מעולפת.
"זה טוב יותר, אני מניח..." מילמל, ועזב את המקום.
נופר התעוררה במרפאה עם כאב ראש קל, אבל היא לפחות התעוררה... לצידה ישבה תמר, החברה הכי טובה שלה, היא הביטה בה.
"ידעתי שיקרה משהו, אני אף פעם לא טועה." תמר הטיחה בה את הטעות. נופר שתקה, היא קיפלה מעט את רגלייה, כך שכמעט יגעו בביטנה, היא העבירה את ידה על המיטה החלקה ונגעה בעזרת אחת מאצבעותייה בשפתייה, היא הייתה המומה.
"בתך לקתה בהלם, כנראה שהדרך היחידה שגופה מצא כדי לצאת מהמצב אליו הוא נכלא בהתעלפות זמנית, זה מדהים שהגוף שלה מסוגל לעלף את עצמו זמנית. התלמידים אומרים שהיא הסתובבה עם תאל קודם לכן, כנראה שהוא זה שגרם להלם הזה." קולה של האחות נשמע מעבר לוילון הדק והלבן.
"אני מבין." נשמע קולו של אבייה, נופר נרגעה למשמע הקול הרגוע שלו.
"היא צריכה קצת מנוחה, תיקח אותה הבייתה ותן לה לנוח." הוסיפה האחות. נשמע קול של הסכמה מצד דורון והוילון נפתח. הוא הביט בנופר, נשא אותה בידיו. אלה היו אחד הדברים שנופר אהבה באבא שלה, הוא הרגיש שהיא לא יכולה ללכת. אבא שלה תמיד מבין.
עברו השעות, ונופר נשארה במיטתה, יותר מידי המומה. לפתע דלת חדרה נפתחה, בפתח עמד תאל. מבטו הזמין אותה לקום מהמיטה ולנעול נעליים, בדרך החוצה השניים לא אמרו דבר, הנשיקה אכלה את נופר מבפנים. תאל תפס את ידה של נופר והחל לרוץ עד שהגיעו לכפר הציבורי, הוא החל להאט, הפארק היה ריק מאנשים.
"מוזר... הפארק תמיד מלא באנשים, ודווקא ביום כל כך יפה הרבה אנשים צריכים להיות כאן." נופר אמרה את המשפט הראשון זה שעות.
"הבאת את המחליף?" נשמעה שאלה.
"מחליפה." אמר תאל משך את נופר, ודחף אותה בחוזקה קדימה. החלק הבא היה מעורפל בשביל נופר, היא זכרה רק כאב, המון כאב וזעקות, מעט ברקים, וסכין חדה שפילחה את גבה.
נופר התעוררה מהחלום.
עברו ארבע שנים,
והצלקות עדיין כואבות.
-----------------------------------------------
לא הצלחתי לעשות פרק יותר ארוך :(
בכל מקרה, מה אתם אומרים???
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
