היא רצה ברחובות העיר הריקה, לא יודעת אם היא תחייה עוד אחרי זה, יום הדין קרב ובא, וזמנה הולך ומתקצר. שנייה לאחר מכן, שנייה שעברה לצד סימטה חשוכה, היא נמשכה פנימה.
"חשבת שתוכלי לברוח?" שאל הקול הלועג, והחל לצחוק. היא חשבה שעינייה מתחילות להתמלא דמעות מלוחות, הסכין התקדמה אלייה, היא כבר ראתה את הסוף, ולפתע...
כמה טוב שיש שעון מעורר.
נופר התעוררה אל תוך הלילה, היא הביטה בשעון. מי הטיפש ששינה אותו לאחת?
בטח אח שלה, מנסה את אותו תעלול טיפשי, ומצליח בו. אתם יכולים לפגוע בכל דבר ששיך לנופר, אח שלה, החדר שלה, אח שלה, המיטה שלה, אח שלה, השעון המעורר, אח שלה, הנעליים שלה, (למרות שהן דבר קדוש.) ולבסוף גם באח שלה... אבל בחיים אל תתערבו לה בשינה, נופר שונאת שמתערבים לה בשינה! היא נאנחה, והוציאה את ידה מהשמיכה העבה, ובכוח לחצה על כפתור השעון, היא נאנחה בינה לבין עצמה, היא הריחה ריח מתוק שעלה מהמטבח.
מי אוכל בשעה כזאת? או יותר נכון,
מי אופה עוגה בשעה כזאת?
היא קמה מהמיטה, הולכת אל המטבח, ודואגת להיות בשקט.
היא הלכה באיטיות, והחלה לשמוע קולות דיבור, היא אימצה את אזנייה כדי לשמוע דבר מה.
"תן לי לנחש," נשמע קול לועג של נער. "היא עומדת למות, יום הדין מגיע ואתה צריך אותי."
"בדיוק." השיב קולו של אבייה.
"אתה יודע מה המחיר שלי," הנער הוסיף לדבר, נופר הכירה את אבא שלה, כשמדברים איתו על מחירים בטון כזה, וכל כך בגלוי, הוא לבטח הפך לבן כסיד, זאת יכולה להיות הסיבה שבגללה השתתק.
"אתה מטורף!" שמעה את קולו המבוהל של אבא שלה. "אתה באמת חושב לעצמך שתוכל להשיג את האוצר שלך?! חיי נצח הם לא הדבר שהכי קל להשיג בעולם, יש דברים יותר חשובים, ובכל מקרה אם אתה מת בדרך, זה ממש לא נחשב..."
"נופר שלך היא המפתח, ואם אני אשיג את המפתח, אני אשמור עליו." השיב הנער.
"אל תעז לדבר אל הבת שלי כאילו היא חפץ!" אבייה של נופר התאפק לא לצעוק, לפתע ריח שרוף עלה באוויר.
"אני חושב שהעוגה שלך מתחילה להישרף..." אמר הנער בקול מרחף מעט, נופר חייכה בינה לבין עצמה, אבא שלה היה אדם גדול, הוא אהב מתוקים.
נופר שמעה את אבא שלה רץ לעבר התנור, ובמיומנות, בלי כפפות, מוציא את התבנית ומניח אותה מבלי שירגיש את צריבת החום.
נשמע גיחוך קל של הנער כשהמים נפתחו, נופר נזכרה לעצמה אפילו אם הוא לא הרגיש את החום, העור שלו בטח הרגיש, אבא שלה עכשיו בטח בוכה מכאבים, היא יכלה לדמיין אותו בוכה ומתפתל כשידו מתחת לזרם המים, שלפתע, נפסק.
"עכשיו ברצינות," אמר אביה. "אתה צריך לעזור לי, אני יודע שאתה מתגעגע אלייה, לא?" השאלה צרמה באוזנייה של נופר, ממש לא יכול להיות, היא מכירה את הנער? קולו לא נשמע לה מוכר.
"אני חושב," נשמעה תשובת הנער. "אני כבר לא יודע כלום."
"רק אל תשכח, שאם אתה תפגע בה עוד פעם אחת, אתה תמצא את עצמך קירח בגיל שבע עשרה, ובימיכם שיער זה דבר חשוב." קולו של האבא נשמע שוב.
לפגוע בה שוב? שבע עשרה? נופר מיהרה לחזור לחדרה בשקט, והחלה לחשוב על השיחה, היא עצמה את עינייה כששמעה צעדים מתקרבים, היא הצליחה להעמיד פני ישנה די טוב.
"לא עכשיו, היא ישנה." אמר אביה.
"היא מעמידה פנים," השיב הנער. "אם היא הייתה ישנה עכשיו היא הייתה אמורה להשתגע מרוב סיוטים."
נופר הכריחה את עצמה לפקוח את עינייה, ולהתיישב מול הנער היא הביטה בו וסקרה אותו בעזרת עיני השקד החומות שלה, תוך כדי סידור שיערה הבלונדיני, שהתבלגן. שיערו של הנער שחור, בקצוות השיער נראה שהנער צבע אותן מעט בצבע אדום. ועיניו,
"כתומות?" שאלה נופר, "אני מכירה רק אדם אחד שהעיניים שלו כתומות."
"עבר די הרבה זמן." אמר הנער.
"תאל..." מילמלה.
----------------------------------------------
עבדתי על זה בערך חצי שעה מה אתם אומרים???
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
