פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 971 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים התעלמות בוקר מרטין
היה זה בוקר שבת רגיל למדי בבית משפחתי, משפחת דר.
נכנסתי למטבח, תוך כדי התחמקות מסורתית מלברך את אימי בברכת "בוקר טוב", מה שנקרא "התעלמות בוקר".
"ויהי אור!", הכרזתי, בעודי מתגנב מאחוריה, מדליק את האור במטבח, ובכך מסלק את החושך, שבו עבדה עד אז.
"גדי!", זעמה, "שבחיים לא תעשה לי את זה יותר! שלא תדליק לי יותר את האור!". "אבל אם כבר הדלקתי, אז זה בסדר, נכון?", גיחכתי, "את לא רוצה להודות בזה שאת מנסה לחסוך חשמל, או ששכחת להדליק את האור, או שחיפשת גוי של שבת שידליק לך אותו, למרות שאין לך בעיה לבשל בשבת". "אתה תמיד תעיר לי", הסיקה, "לא משנה מה אני יגיד". "לא אומרים 'אני יגיד'", תיקנתי, "אומרים 'אני אגיד'". "בסדר", אישרה, "מעכשיו אני יגיד נכון".
"מה יש לצהריים?", ביררתי. "כבר אתה רעב?", קפצה למסקנה, "יש ע...". "חוץ מעוף", קטעתי. "יש גם סטייק עוף ומרק עוף", פירטה עופרה. "עוף course", התאכזבתי, "את ממש 'מאמא עוף'. מילא לבשל רק דבר אחד, אבל עוף? ועוד גרוע?".
פתחתי את המקרר, ושלפתי החוצה את העוף.
"על הבוקר עוף?", ביקרה, "חשבתי שאתה בכלל לא אוהב עוף". "אם היית מחכה שנייה, היית רואה שהוצאתי את העוף כדי להוציא את הגבינות שמאחוריו", הבהרתי. "שלא נדע!", נחרדה, "במקרר שלנו יש חלב אחרי בשר!". "עוף זה לא בשר!", ביטלתי, "הדבר היחיד שמשותף להם הוא שאת שניהם את לא יודעת לבשל. לכן קוראים לך עוף-רע".
אבא ארנון התעורר מהצעקות, ויצא מחדר השינה, זעוף כהרגלו.
"למה כולכם עדיין בפיג'מות?!", כעס, "זקנים! אף אחד לא יוצא מהבית? אשרי יושבי ביתך?". "עוד יהללוך סלה", השלימה אמא. "אני דווקא רוצה לצאת", התגוננתי, "אתה יודע איך מגיעים לאזור מגדלי עזריאלי?". "יש לך ספק שאני יודע?!", זעם, "מגיעים לשם לאט ובזהירות. איך בגיל 28 אתה עדיין לא יודע?". "26", דייקתי, "אף פעם לא אהבתי את זה שאתה מוסיף לי שנים, כדי לנסות להראות עד כמה אני מפגר לגילי. כמו שהיית צועק עליי: 'ילד בן חמש לא יודע לרכוב על אופני הרים?!', כשהייתי בן ארבע". "אחרי 28 שנה, אתה לא יודע להגיע לשם?", חזר אבא, "תביא דף ונייר, בעצם, עט ועיפרון, ותקשיב לי. בדרך השלום אתה פונה שמאלה". "אמרת שמאלה, אבל ציירת ימינה", הבחנתי. "אמרתי שמאלה!", רתח, "אתה אידיוט או מה?!". "אני 'מה'!", התחכמתי, "ונמאס לי שאתה קורא לי אידיוט!". "אני אף פעם לא קורא לך אידיוט!", סתר, "אידיוט!". "אבא, כשאתה מסביר לי, ואני לא מבין, אתה אומר שאני אידיוט כי לא הבנתי", הסתכנתי, "אבל כשאני מסביר לך, ואתה לא מבין, אתה אומר שאני אידיוט כי לא הסברתי טוב. כך שבכל מקרה אני האידיוט".
"שתוק, אידיוט!", השקיט אותי. "למי קראת אידיוט?", נעלבתי. "אתה רואה פה עוד אידיוט?", חייך אבא. "האמת שכן", חייכתי גם אני, בעודי בוהה בו.
בשמת, אחותי הבהמית, נכנסה לסלון בצעדים מהירים.
"אני חייבת את האוטו!", הכריזה. "ממתי? עד מתי? לאן? עם מי? דרך איפה?", ירה אבא צרור שאלות. "משעה 9:00, עד 14:00, לים, עם סיגי, דרך איילון", שיתפה. "האוטו במוסך", יידע אותה. "יופי", התמרמרה, "תודה רבה, באמת". "גברת!", השתיק, "אני אומר את המילה האחרונה בבית הזה!". "מה שתגיד", זרמה. "למה תמיד את חייבת להגיד את המילה האחרונה?!", גער. "אני?", הצטדקה בשמת. "ולמה את עונה בשאלה?", המשיך. "למה לא?", ענתה אחותי, וחזרה לחדרהּ בטריקת דלת.
אחי הצעיר והמוצלח, דורי, הצטרף אלינו לסלון.
"אי אפשר לישון עם הצעקות שלכם!", הלין. "צעקות?!", צעק אבא, "מי צעק?!". "דורי!", קראה אמא, "למה אתה לא בבית ספר?". "היום שבת!", חידש. "כל פעם תירוץ אחר", טענה. "אמא, אני רוצה לצבוע את השיער לסגול", עדכן. "מצידי", הפגינה אדישות, "אתה יכול לצבוע אפילו ל... סגול!". "אמא, לא לקחת כדורים?", הביע דורי עניין. "היא בטח לקחה כדורים", סנגר אבא, "אבל את הלא נכונים". "נמאס לי מהירידות שלכם עליי", שֹבעה אמא, "אני חוזרת למטבח". "למה בכלל יצאת משם?", התפלא אבא.
"אבא", פניתי, "אמא תמיד הייתה כזאת?". "תגדיר 'כזאת'", דרש, "טיפשה? פרימיטיבית? קמצנית? חולת נפש?". "כן", הסכמתי באופן גורף. "כן", אישר אבא באופן כללי. "אז למה התחתנת איתה?", כשלתי להבין. "מסתבר שלסיגריות, סמים ואלכוהול יש השפעה חזקה עליי", התוודה.
"גדי!", נשמע קולה של האם מהמטבח, "הוא אמר לה: 'אנחנו הולכים לשם'". "למה את מדברת בדיבור ישיר, ולא בדיבור עקיף?", נזפתי, "מי אמר למי שהולכים לאן?". "שאול אמר לשולה שהם הולכים לפארק", פירטה, "סתם, שתדע".
"ככה זה כשאף מוסד לא מוכן לקבל אותה", סיכם אבא, "היא בקושי התקבלה למוסד הנישואים".
לפתע, נשמע מהמטבח קול צלחת נשברת.
"יאסו!", צהל אבא. "ארנון", קראה, "אתה זוכר ששברנו צלחות במועדון ביוון?". "אני זוכר שהצטיינת בזה", גיחך. "אני זוכרת שאכלנו בוזוקי, וניגנּו בסופלאקי", התבלבלה, "סליחה, ניגנּו בסופלאקי, ואכלנו בוזוקי".
"חבל שלא השארתי אותך ביוון", הצטער, "שתית שם כל כך הרבה אוזו, שהפכת להיות נורמלית לכמה דקות. זה כמו שנחש שיכור זוחל ישר". "היא לא הייתה שורדת ביוון", התערבתי, "היוונים חכמים מדי בשבילה, כמו פיתגורס". "גדי", בדקה אימי, "במשפט פיתגורס, הוא יצא זכאי?". "בחיי, אמא", נשבעתי, "את טיפשה כמו נעל". "אל תעליב את הנעל!", הזהיר אבא. "אני טיפשה כמו נעל?", התפלאה, "להפך!". "סליחה", התנצלתי, "את חכמה כמו נעל". "עכשיו יותר טוב", אישרה האם.
"רק את מסוגלת לקרוא לבן שלך בשם דורי, כששם המשפחה זה דר", התערב דורי, "איזה מין שם זה 'דורי דר'?!".
אני, אבא ואמא הצבענו על דורי, וצחקנו בקול רם.
"אני בחרתי לך את השם", חשף אבא, "קראתי לך על שם דוד שלי, אליעזר, כי הוא היה מדור המייסדים. הוא עבד בבניין הארץ". "ואני עבדתי פעם ב'בית מעריב'", השוותה אמא. "אני לא קונה את זה", סירב דורי להאמין, "אני בטוח שאמא בחרה לי את השם". "לא היו דובים מעולם!", הכחישה, "לא דברים ולא יער! נו, טוב, שברת אותי. קראתי לך דורי, למה זה מתחרז עם אוֹרי, שזה שם שאני מאוד אוהבת". "אז למה לא קראת לי אוֹרי?", תהה. "ווי!", אחזה בראשה, "לא חשבתי על זה!".
"לבשמת קראתי בשם שלה", נזכר אבא, "כי היא נולדה בדיוק אחרי שהבוס שלי מת". "במשפחת דר אף פעם לא ידעו לתת שמות פרטיים לילדים", ציין דורי, "כך נוצרו שמות מגוחכים, כמו: 'סמדר דר' ו'הדר דר'. יש הורים שלא חושבים איך יישמע השם המלא של הילדים, וכך נוצרים שמות מצחיקים, כמו: 'אסף לוץ', 'דני שטראוס' ו'ניסן מורנו'".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים אדיר :-) ליילק (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים פנטסטי Mr. Vertigo
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים גאוני! אילן
-
