איחוד מחדש
תחנת הרכבת - חיפה
יום חמישי ה – 17 באוגוסט 1967
איש חסון ורחב כתפיים, שצלקת בצידו הימני של מצחו, המתין לבואה של הרכבת מירושלים. לבוש היה בבגדי–פועלים, חולצה ומכנסי חקי של "אתא". נקיים ומגוהצים למשעי. רצה לקנות חולצה לבנה לכבוד רֵבֶּקָּה, אך לא היה סיפק בידו.
הרכבת נתאחרה מעט. ידע כי הרכבת מירושלים עֲצֵלָה למדי. כמוה כַּגָּרִים בירושלים. זוחלת לה באטיות עד בית-שמש, ממתינה מחצית השעה לַרכבת מתל-אביב שתחלוף על פניה. אח"כ מחדשת היא את נסיעתה עד העיר לוד ונוסעיה מתבקשים "להחליף רכבת". כך יכולה הנסיעה, מירושלים לחיפה, להתארך כמחצית היום – ואף יותר.
לבסוף הגיעה. כך דרכן של רכבות. כַּמֶלֶך המשיח. גם אם תתמהמהנה - הן תגענה לבסוף.
עיניהם נפגשו עם רִדְתָּהּ מהרכבת. עמדו חבוקים שעה ארוכה. ללא מילה. ללא דמעה. רק עיניהם "דיברו". "דו-שיח" שאיש לא יבין את פשרו לעולם. רק הַנְס ורֵבֶּקָּה.
לאחר מעשה, המתינו כמחצית השעה לאוטובוס אשר יִיקַחֶם אל ביתו של אהרון – ב"הדר הכרמל". בין לבין, לעג לה על איטיותה של "הרכבת הירושלמית", כלשונו. רבקה לעגה לו, מינה וביה, על איחורו של "האוטובוס החיפאי", כלשונה. כך- כתמיד, נעשו "שָוִוים".
הנייה, רעייתו של אהרון, קבלה את פניה בחיוך רחב ובעיניים טובות. גם ארבעת ילדיה של הנייה עלצו לקראת דודתם "החדשה".
לאחר לגימת כוס צוננים, פתחה רבקה בשיחה על דא ועל הא. למנוע מהנס את השאלות שלא רצתה לענות עליהן. את השאלות על המחנה ההוא. מעולם לא ספרה לאיש את שהיה. אף בעלה, אברי, שהצילהּ מהמחנה, לא ידע בפרוטרוט. עתה לא רצתה לספר לאיש. אף לא להנס. חשבה : "הוא עצמו היה במחנה ההוא. אין הוא זקוק לשאלות ואין היא נדרשת לתשובות".
רבקה, לאחר דקות של שתיקה ארוכה, פנתה במפתיע לאהרון, ובלא הקדמות מיותרות: "תגיד אהרון", אמרה בנימת שְאֶלָה-חקירה. "היודע אתה משהו על סבא יוסף וסבתא שיינה לאה"?.
"יודע אני", ענה.
"נו?"...
"ובכן, איך אומר זאת?", ניכר היה בפניו שקשים עליו הדברים. "סבא וסבתא, מתו במחנה עבודה בגרמניה". לא רצה לצערהּ ומיעט בפרטים ככל האפשר.
ומנין לך כל זאת?" שאלה?".
"במפעל בו אני עובד", אמר אהרון, "היה איזה אדם בגיל העמידה, יליד פרנקפורט, שהכיר את ג'וסב ושיינה-לאה. וכאשר שמע את שם משפחתי, סיפר 'כי היה אתם במחנה בוכנוולד, וראה שהם לא שרדו". "מאז שנודע לי", המשיך אהרון, "אני מדליק 'נר זיכרון' ביום הקדיש הכללי, ומתפלל לעילוי נשמתם".
"גם אני אעשה כך", אמרה רבקה כשדמועות זולגות מעיניה היפות. והוסיפה: "אבקש מאברי, בעלי, שיתפלל בביה"כ לעילוי נשמתם".
בנותיו הקטנות –של אהרון-, אחת בת עשר והשנייה בת שבע, התרפקו על דודתם, רבקה, כתינוקות שקיבלו צעצוע חדש. לפתע שינתה רבקה את "כיוון השיחה:"
"אז אנחנו לא 'שווים' (זֶהִים) כל כך", אמרה-שאלה.
"מדוע את אומרת זאת ?", שאל הנס.
"לי יש שישה ילדים, ולך, כפי שאני רואה, רק ארבעה", ענתה. "אז אנחנו לא 'שווים'".
"טועה את יקירתי", אמר. "גם לי יש שישה ילדים . שני הגדולים בצבא. הם תאומים" הוסיף בגאווה.
"אם כך אנחנו 'שווים-שווים'", קבעה בפסקנות.
"כן. "שווים-שווים'". הסכים עם רבקה. ידע לְמָה כִּיוְונָה דבריה. כבר מילדותם, בהיידלברג, עשו הכל יחדיו כאיש אחד. שניהם היו איטרי יד ימין. כל מלאכה או כתיבה עשו בידם השמאלית.
גם כשנפצע במצחו במעקה המרתף, בביתם. הרגישה היא כאב במצחהּ.
רק כאשר הבחינו בעצמם, ורק לאחר שהחלו ניצני נַשִׁיוּתָּהּ של רבקה להֲבְכִּיר. חדלו לרחוץ יחדיו, או לשכב זה לצד זו באותה מיטה.
גם כאשר השיג אותה בתחרויות-ריצה בבית הספר, המתין לה צעדים אחדים לפני "קו הגמר". רק כאשר הגיעה, חצו יחד את "קו המטרה". תמיד היו "שווים".
אהרון תהה בליבו אם גם במותם יהיו "שווים" בהפרש 4 דקות כפי שנולדו.
לפעמים "התלוצץ" עם עצמו על כוחו של היושב במרומים:
"אלוהים ממית ומחייה", אמר לעצמו. "אך אינו 'מתעסק' בפרטים הקטנים, ומאי נפקא לו לריבון העולמים רגע לכאן או רגע לכאן?".
רבקה והנס נידברו להיפגש זו אצל זה, ולהיפך, פעם אחת בחודש. לפחות.
המשך יבוא, בע"ה, אולי מחר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
