שילוח אחרון – מסע לגיא צלמוות פרק מתוך הספר "קול שאון מעיר"
אלול תש"ב
"עוד זה מדבר וזה בא". חלפו שבועיים, או מעט יותר, מהשילוח הקודם. במחנה נראתה תכונה רבה. מכוניות שרד, שלא נראו עד כה, הסתובבו בקרבת המפקדה. קצינים רבים ועוזריהם, ירדו ועלו אל המפקדה, וממנה, כשידיהם עמוסות במזוודות וחפצים שונים, אותם טענו על כלי רכבם. על המשאיות הגדולות העמיסו את כל התחמושת שנשארה במפעל, וכל הכבודה עשתה את דרכה אל מחוץ למחנה.
רק זקיפים בודדים נשארו ליד השערים ומגדלי השמירה. חשבתי לעצמי שעתה, סוף- סוף, יניחוּנוּ לנפשנו. לא כך חשבו הגרמנים.
צפירת הרכבת נשמעה עד מהרה. השומרים שנותרו במחנה, פקדו להוציא את כל האנשים החוצה. לא היה צורך ב"תיווכו" של הממונה הראשי. הפעם, ללא יוצא מהכלל, הוצעדו כל הדיירים אל השער הראשי. אל הרכבת.
מעברו השני של המחנה בדרך המובילה אל הרכבת, נראתה קבוצה גדולה של נשים ונערות הצועדות גם הן אל הרכבת. בתוך קבוצת הנשים ראיתי, כך נדמה לי, את כרמלה.
צועדים וצועדים. תשושים וחלושים. מזי-רעב ולחומי-רשף וקטב מרירי. אף בצעידה קצרה זו, של כעשר דקות, היו כאלה שהתמוטטו ונפלו. טורי האנשים הצועדים זה אחר-זה הזכירו את תיאורו של ה"מלמד", רבי זבולון, על גלות בבל. איך אבות אבותינו גלו בשלשלאות ברזל להימכר לעבדים ולשפחות בארץ לא-להם.
"הלוואי!", שָׂחתי להולך לצידי - בחור צנום בן שמונה-עשרה לערך- "הלוואי שיהיה זה לעבדים ולשפחות ולא לשחיטה. העבדים משתחררים. הנשחטים- לא!".
"ואני שמעתי", ענה הבחור, "כי אתה אחד המאמינים הגדולים ביותר בקב"ה. האם מרגיש הינך הרהורי חרטה על אמונה זו ?".
"כלל וכלל לא", עניתי. "ההיפך הוא הנכון. אמונתי נתחזקה לאין ערוך. אולם אין סתירה בין אמונה לתקווה". "את אשר ייטב בעיניו יעשה, ומקווה אני לטוב".
מעט מאוד היו האנשים שהיו מוּכָּרים לי. מרבית אנשי עירנו, וולפא, עשו את דרכם האחרונה כבר במשלוחים הקודמים.
לשיחתנו הצטרף דודי, ראובן וינשטיין.
"נו, ר' יוד'ל", כך היה פונה אלי כשרצה להקניטני. "היכן זה שהינך מתפלל אליו כל בוקר וערב?
היבוא ויושיענו?"
זה זמן רב שדודי, ראובן, חדל להתפלל עמנו. לא אחת חזר על "משנתו הסדורה": "מה תכליתה של תפילה אם אינה נשמעת", ועוד קושיות מעין זו. גם בימים כתיקונם לא היה, בלשון המעטה, מגדולי אמונה. עתה שהגיעה עת מבחן, אבדה אמונתו כליל. פעם אמר בריש גלי שאין לו חלק ונחלה ביושב במרומים. שתקתי.
ומה אענה לו? וכי סנגורו של מקום אני ?.. כבר אמרו חז"ל: "אין אדם נתפס בשעת צערו". "ואין מנחמים לו לאדם בשעה שמתו מוטל לפניו". מתים יש כאן למכביר, ובדרך בה אנו הולכים יהיו עוד.
אני, די לי באמונתי. איני מהרהר אחר מעשיו של הקב"ה. צדיק, באמונתו יחיה - וגם ימות בה.
כך המשכתי להרהר עד שכף רגלו של ראשון הצועדים הייתה במרחק טפחיים ממסילת הברזל.
רכבת-משא גדולה מאוד עמדה על הפסים. קרונות אחדים היו עמוסים באנשים בלבוש "רגיל". השומרים פתחו
את דלתותיהם של הקרונות הריקים, והאיצו בנו לעלות. נדחפנו, כבהמות, אל קרונות המשא, שבדוחק רב
ניתן היה להכניס בהם עד שישים אנשים, עתה היינו בקרון הרבה למעלה מזה.
דלתות הקרון נטרקו בחוזקה. והִנֵה אֵימָה. חשיכה גדולה נפלה עלינו. האור החיוור שחדר מבעד לחרך הצר שבדלת הקרון, נפל על פני האנשים, והדגיש - יותר מאי-פעם – את המורא והפחד שניבטו מעיניהם של הנוסעים. כך נִראוּ בעיני. כך, ודאי, נראיתי בעיניהם.
הרכבת יצאה לדרכה. לדרך ללא דרך. לדרך ללא תקווה.
הנסיעה התארכה זמן רב, ובחוץ החשיך זה מזמן. למרות מזג האוויר הקריר, שררו חום ומחנק רב בקרון שהיה
מוגף מכל עבריו. החרך הצר בקצהו העליון הכניס, בדוחק, מעט אוויר לנשימה.
כאן לא הייתה "הפרדה" בין נשים לגברים. גם ילדים קטנים לא נִראו בין נוסעי הרכבת. דומה, כפי שאמרה כרמלה, שאלה נסעו נזמן ל"עבודות-חוץ".
"כשנתנה רשות למשחית לחַבֵּל, אינו מבחין בין צדיק ורשע, בין איש לאישה, ובין גדול ליונק שדיים"
שְאֹון-הרכבת, עת התחככו גלגליה עם המסילה, השתיק מעט את הגניחות והאנחות של האנשים הלֵאִים והיגעים.
ככל שנקף זמן הנסיעה, החלו האנשים להתעלף. חלקם אף הקיאו והיו בקוצר נשימה. לא ניתן היה לעשות דבר
על מנת לעודד את רוחם. "תקוותינו" היו: להגיע במהרה ל"מחוז חפצינו" כדי להתאוורר קמעא.
באחד העיקולים החלה הרכבת להאט את מהירות נסיעתה - עד שעצרה לחלוטין.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
