"קיבוץ נדבות יכול להיות כיף" אמר לי האיש שישב בקצה הפינה, לא ידעתי מדוע הוא מדבר איתי ופונה אליי אך לא היה לי נעים להתעלם, אף על פי שהיה מפחיד במראה שלו זקנו היה ארוך, בגדיו בלויים והריח שהיה לו היה לא נעים בכלל. "אני לא רואה בזה שום דבר כיף, רק אנשים שאין להם ברירה מקבצים נדבות" השבתי הוא הביט בי בקרירות במבט מאיים. " נכון אין לי ברירה אבל זה לא אומר שזה לא מהנה" עדיין לא הבנתי אותו, " מה כל כך מהנה בקיבוץ נדבות?" שאלתי. הוא השיב חיוך וענה " לחלק מין האנשים זה נראה מייאש ומעצבן שאנשים זרים באים ומבקשים מהם כסף, נכון אני מצדיק אותם גם אותי זה היה מעצבן. אבל יותר מכל הכיף הוא שהמירוץ בחיים לא נגמר, אף פעם אין לי מספיק אוכל להביא לילדיי, אין לי זמן להעניק לאישתי את אהבתי. אבל אני נהנה לראות את עצמי כאחראי כעושה משהו בשבילם. ניסיתי להתקבל לעבודה, אך לא קיבלו אותי. ניסיתי לא וויתרתי והינה כעת אני נמצא כאן ומספר למישהי שצעירה ממני וזרה שלה יש דברים שאני לא יכול להרשות לעצמי אבל אני לא יורד עליך אלא מנסה לפקוח לך את העיניים אל תעשי את הטעויות שאני עשיתי תלמדי, תעשי דברים שאת חולמת עליהם ואל תוותרי, אני אמנם וויתרתי עליהם אך לא מתכוון שוב פעם לטעות" ראיתי את הברק בעיניו, את הנחישות והרצון שלו לפעול ולעשות משהו. קצת ריחמתי עליו, אבל הבנית שהוא לא מבקש רחמים אלא מבקש להסתדר על חשבון אחרים אבל גם הבנתי שהוא לא רוצה לחיות על חשבון אחרים אלא לנסות לעמוד ולאמיד את חייו בדרכו שלו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
