עברתי שבילים של קשת, קפצתי מענן לענן וירדתי לאדמה. היה שם כל כך כיף. חשבתי קצת על המשפחה שלי, ואיך אני בדיוק יוצא מפה, אבל ניסיתי להתנתק מזה. המשכתי ללכת וראיתי חדי קרן משחקים דמקה. זה היה ממש מוזר, אבל הייתי חייב לראות מה קורה שם. "שלום לכם, חדי קרן". "שלום, אבל יש לנו שם. אני מאסי, וזאת קשת. אנחנו משחקים דמקה."
"שלום קשת, שלום מאסי, אתם משחקים דמקה עם, ענן?" "כן, כמו שאתה רואה, אני השחורים, העשויים משוקולד, וקשת היא הלבנים, העשויים מווניל".. הם אמרו לי. חדי קרן דברו איתי בזמן ששיחקו דמקה עם ווניל ושוקולד. העולם הזה ממש מוזר מאיך שאני רואה בטלוויזיה. "אתה מהעולם שבחוץ?" שאלה אותי קשת. "כן אני כן..." עניתי בקול מפחד. "אוי ואבוי. זה אסון!!" צעק מאסי וברח משם עם קשת. "חכו חכו!! בבקשה חכו! למה אתם רצים? אני לא עושה כלום!.." קראתי אליהם בזמן שרצתי. "מצטערים, נחזור.." הם אמרו, וטיפה נרגעתי.
"אז תקשיב.." אמרה קשת, בזמן שמאסי עשה לה שקט עם הרגל שלו ואמר "אני ידבר.."
"תראה, בן אדם. בסדרה הזאת יש משהו מיוחד, שכל פעם נכנס לכאן משהו אחר. והשנה הזאת הגיע תורך. מתי שמשהו נכנס לכאן הוא נשאר פה תקוע והוא לא יכול לחזור..." הוא אמר, ואני פחדתי יותר מזה שאחותי מחטטת באף ועושה מהנזלת שלה צורות.
"מה זאת אומרת.. אני לא יכול לחזור? מה זאת אומרת אני תקוע?!" נבהלתי יותר מתמיד...
"אתה תקוע. אבל יש לך אפשרות לצאת מכאן. אתה חייב למצוא את הבית הקסום שלך".
"את מה?"
"את הבית הקסום שלך". אמרה קשת. "רחוק מאוד מכאן יש עיר קסומה שהיא נראית בדיוק כמו העיר שלך. תצטרך למצוא את הבית שלך רק בעיר הזאת. הוא יראה אותו דבר, רק קסום, וההורים והאחים שלך יהיו יצורים".
"מגניב!!!! ומפחיד כמובן", אמרתי בהתלהבות. "אבל, אני חייב שמשהו ילווה אותי".
"אנחנו לא יכולים..." אמר מאסי, והתאכזבתי, אבל אז, אמרה לו קשת:
"אתה לא זוכר מה התפקיד שלנו? אנחנו חדי קרן, ואנו עוזרים לכל מי שמבקש ממנו".
"גם אם הוא מעולם אחר?"
"כן!"
גם אם הוא בן אדם?"
"כן!"
"גם אם הוא..." אמר, והפסיקה אותו קשת בצעקותיה: "כן כן! אנחנו עוזרים לכל אחד. נתחייב להצטרף אליו למסעו. ואני מכירה עוד שני יצורים כאן שישמחו להצטרף אלנו, מאסי". "כן את צודקת". הוא אמר, "בוא ילד, בוא נצא לדרך".
"ואם.." אמרתי בהיסוס.
"ואם מה?" שאלה קשת ואני עדיין הייתי מבולבל מזה ששני חדי קרן מדברים איתי ויוצאים איתי למסע לבית קסום בו המשפחה שלי הם יצורים.
"אם, אם... אם ההורים שלי יעשו לי משהו?" שאלתי בתקווה לתשובה נורמלית.
"העיר המיוחדת הזו היא בדיוק כמו במציאות. אם הוריך אוהבים אותך ולא אוהבים שאתה מכור לטלוויזיה, הם יהיו ככה גם פה..."
"רגע רגע.." אמרתי.
"מה?" שאל אותי מאסי בטון קצת יותר נמוך.
"איך אתם יודעים שאני מכור לטלוויזיה?" שאלתי אותם, בהתפעלות.
"רק מכורי טלוויזיה מצליחים להיכנס לכאן". אמר לי מאסי, שאני קצת הסמקתי.
"אני מצטער שאני שואל הרבה שאלות. בוא נצא לדרך". אמרתי, בזמן שאני מנסה לא להסמיק ולהמשיך ללכת כרגיל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
