זיכרונות מירושלים - רֵבֶּקָה
יוני 1967 המושבה הגרמנית ירושלים
יום שישי אחה"צ. בבית השקט והפסטורלי ברחוב "עמק רפאים" שבירושלים. תנועת המכוניות הדלילה ממילא, בימים שלאחר המלחמה, הלכה והידלדלה יותר עד כדי שקט מוחלט. בעוד כשעה ומחצה יישמע קול-הצופרים המבשר את בוא השבת . בפינת האוכל ניצב שולחן כבד שהיה ערוך לכבוד שבת קודש. מפה צחורה כשלג כיסתה את השולחן. על המפה הלבנה היו שתי חלות גדולות במיוחד. לידם עמדו בגאון, זה לצד זה, שני פמוטי-כסף ועליהם שני נרות. בעלת הבית, רבקה גולדמן, סיימה זה מכבר את ההכנות האחרונות, והמתינה בקוצר רוח לבוא שבת המלכה. כך היה מנהגה כל שבת.
בחדר השינה הסמוך נמנם בעלה אברהם (אברי) גולדמן, ששוחרר לכבוד השבת מיחידת המילואים שבה שרת. מאז החלה "תקופת ההמתנה", לפני למעלה מחודש, לא ראתה את אברי. עתה נח הוא מנוחת-לוחם. פשוטה כמשמעה.
בחדרים הסמוכים השתעשעו להם חמישה מששת ילדיה, שהקטן בהם, נפתלי בן השמונה, נולד בארץ ישראל, והיה "צבר" למהדרין.
בנה הבכור, דניאל, היה חייל בשירות חובה - באחת מיחידות צ.ה.ל. בצפון הארץ. ברי היה לה שלא יבוא לְשָבָּת. המלחמה אמנם נגמרה בניצחון יוצא דופן של מדינת ישראל, אך עדיין לא תם ולא נשלם.
עשר דקות לפני השקיעה , כינסה רבקה את שלוש בנותיה להדלקת הנרות. אברי היה בדרכו לבית הכנסת, כשאליו נלווים נפתלי בן השמונה ומנחם בן האחת-עשרה.
בעת הדלקת הנרות, זכרה תמיד את אביה (ברנהרד-נפתלי), שמצא את מותו באורח טראגי, את אימהּ אביגיל, שהופרדה ממנה במחנה ההשמדה בפולין, ואיש לא ידע את גורלה עד היום. סברה, כמעט בוודאות, שעלתה השמימה יחד עם יהודים רבים במחנה ההוא.
אולם לא עבר אף לא יום אחד, בלא שתהרהר על הַנְס, אחיה התאום שהיה חלק ממנה גם בנפש. לא אחת עלה בזיכרונה המשפט המפורסם, שאביה היה חוזר עליו אחת לכמה ימים, "רבקה!", היה אומר אביה, ברנהרד, "לולי שערך הארוך איני יכול להבחין בינך לבין הנס". כה רב הדמיון בניהם, עד שבאחד הימים פגשה נער צעיר בפרנקפורט, שאמר לה: " הַנְס!
כיצד בנים מגדלים שיער כה ארוך?". לקח לה זמן רב לשכנעו שאין היא "הנס".
ליבה לא נתן לה מנוח. הייתה מוכנה לעשות הכל כדי לגלות מה עלה בגורלו.
הרהוריה נקטעו באחת כאשר שבו בעלה וילדיה מתפילת "ערבית" של השבת. האב הניח את ידיו על ראש ילדיו וברכם. כל אחד כפי ברכתו אשר ברך אותם.
"שלום עליכם מלאכי השלום" פצחו כל בני הבית בזמרה ובשירה לכבוד שבת קודש. ברקע נשמע גם קול-שירתם של השכנים.
דומה היה שהמלכה "שבת" מתארחת בו-זמנית אצל כל אחד מישראל שמזמין אותה ב"בואי כלה, בואי כלה. שבת מלכתא". קידוש ונטילת ידיים, חתמו את החלק הזה, של ההקדמה לסעודה הראשונה של השבת.
כולם ידעו את שכר ההמתנה. מטעמיה של רבקה, ובמיוחד אלו של שבת, לא היו דבר של מה-בכך. כל המנות - אם זה דגים, או פשטידות- היו יוצאי דופן בריחם ובטעמם. כך למדה מאימהּ, אביגיל. תמיד הוסיפה להם "קורטוב של אהבה". תמיד בישלה מנות עודפות. ידעה, יבקשו תוספת. יבקשו עוד ועוד, כדי להשביע את תאבונם. וגם, ובעיקר, כדי להשׂביע אותה בנחת רוח. תמיד הותירה מנה לדניאל בכורהּ. תמיד לחשה תפילה - אולי יבוא.
תפילתה נענתה. כמעשה פלא, נשמעו נקישות בדלת, שלאחריהן עמד בפתח הבית איש רחב כתפיים, חסון וגבוה כארז. ליבה של רבקה ניתר בקרבה. בכל פעם שראתה את דניאל, בראייה ראשונה, דומה היה בעיניה להַנְס. כך היה הנס, גבוה ורחב כתפיים. רק עיניו החומות של דניאל, היו ההבדל בינו לבין הנס, ירוק-העין . כמו עיניה. כמו עיניו של ברנהרד. אביה.
"שבת שלום לכולם". אמר דניאל, ואץ-רץ להחליף את מדיו המיוזעים. רבקה לא ביקשה ממנו לשבת אל השולחן. ידע כי אין אימו סובלת מדים. תמיד היו-לה לזרא. תמיד העלו בה זיכרונות מרים.
לאחר שרחץ את פניו, ניגש לאביו לקבל ברכה. קידש בעצמו על היין והצטרף לבני המשפחה להמשך הארוחה. תמיד, כך ידע, אימו תשאיר לו מנה מכל מאכל. בעיקר את הדג שאהב כל כך.
בין מנה למנה האריכו בשירה ובזמרה, עד שדומה היה שמלאכי השרת, שליוו אותם מבית הכנסת, לא הלכו לדרכם. מצטרפים גם הם לשירם ולזמרם של משפחת גולדמן.
"אימא", פנה דניאל לאימו בתום הארוחה, "יש לי סיפור מעניין לספר לך".
"יודע אתה", ענתה אימו, "שאין דעתי נוחה, וגם אינה נוהָה, אחרי סיפורי הצבא, ואף מכבידים הם עלי".
"יודע אני אימא" אמר דניאל. "אולם אין זה סיפור הקשור כלל לצבא, אלא משהו מוזר ביותר, לא אסלח לעצמי אם לא אספר לך". כך אמר בשפתו המחוספסת. ניכר היה ש"הצבריוּת הישראלית" חלחלה אל ה"אמריקאי" שבו.
"נו טוב, ספר !", אמרה רבקה.
"ובכן", התחיל דניאל לספר, "עמדתי בתחנת ההסעה בחיפה, כשלפתע ניגש אלי אדם מבוגר, ושאל אותי אם אני הבן של אהרון קרוננברג ?". "נו?" שאלה אימו שסקרנותה החלה להתעורר, "מה ההמשך?" שאלה. "עניתי לאיש שאיני מכיר איש בשם 'קרוננברג' .המשיך דניאל, "עניתי לאיש, שמשפחתנו היא 'גולדמן'. "מפליא הדבר 'המשיך האיש'. אמר דניאל. אפילו קולך נשמע כקולו". לולי הצלקת שעל מצחו....."
"זה הוא ! זה הַנְס !", צווחה רבקה - וצנחה אין-אונים אל הרצפה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה