"היא לא תברח ממני!!!!" צעקתי בקול ורצתי אחריה. תפסתי אותה ליד הברזיה. "מה את חושבת שאת עושה?" אמרה לה. "את שרת עכשיו, מול כל הכיתה, שאת.. מתנגדת לזה, כבר שנים!" "אני יכולה להסביר, בבקשה אל תצעקי" אמרה, וזלגה דמעה מעיניה. "אני מצטערת, אולי זה קצת היה תוקפני.." אמרתי, ושכחתי, שהיא הייתה רגישה מאוד. "יש לי יותר חברות ממה שאת חושבת. רוני וטניה, ירדן ורינה, גם חברות שלי. ויש לי עוד הרבה. האמת, שאני הכי מקובלת בכיתה. יש לי חבר, שהוא רון. ובגלל זה, אני בוהה בו במשך שניות אחדות כשהוא מצלצל בפעמון. בקיצור, כשהגעת לכיתה, ישר אהבת אותי, בגלל היופי. והתחלת להיות חברה שלי. אבל חברותיי, פחות אהבו אותך. לכן, הן הדגימו, שהן שונאות גם אותי, כדי שלא תעלבי. הן עשו בכאילו, כאילו הן יורדות עלי, ואני, כאילו ביישנית. אבל אני לא. ואני לא חושבת שהן ישמחו שסיפרתי לך זאת, אבל בבקשה, תשמרי את זה בסוד. אני יודעת שאני מדברת הרבה, ואני לא בשוק שאת שותקת, אבל, אבל.. אני הכי מצטערת בעולם, ואני אעשה הכל בשביל להיות החברה הכי טובה והאמיתית שלך, כי באמת, מאז שפגשתי אותך, חיבבתי אותך מאוד. אני בוכה עכשיו, לא מתוך רצון, ולדעתי, אני מדברת יותר מידי, וגם.." בדיוק רון הפסיק את דבריה שצלצל בפעמון. "מצטערת, חייבת לזוז, להתראות! ו..ו..סליחה. חברה." קראתי, ורצתי מפניה עם דמעות הזולגות מעיניי. "חכי..חכי.. אני לא כועסת! חזרי! ואל תלכי לכיתה, כי קר מתחילה ההפסקה, לא זוכרת? יצאנו מהשיעור! בבקשה אילנה, חכי..!"
כפי שראיתם, אני סלחנית גדולה. ולמה? כי כל 4 שנות חיי בבית ספרי הקודם, חיי היו מרים. אך כיום, בשנתי החמישית בבית ספרי החדש, יש לי חברה, ואני מפסיקה להיות בשוק, שאני שומעת מפיה, שכן, יש לה חברות, כי יופיה, אופיה וקולה המדהים גורמים לכך.
אני הכי מפחדת עכשיו, כשהיא תשכח ממני, ותחשוב שאני כועסת עליה. ואני לא כועסת עליה מסיבה אחת: אני יודעת מתי חנה משקרת, ומתי לא...
המשך יבוא..
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
