אמי - רוחל'ה שניידער.
צדיקה גדולה הייתה אימי, רוחל'ה שניידער. בכל עת שהלכנו, אבי ואני, לבית הכנסת, ובעיקר בשבתות וחגים, נלוות אמי אלינו ולקחה בידה את הספר "צאנה וראינה". כשנכנסנו לבית-הכנסת, הייתה פונה ל"עזרת נשים", ותופסת את מקומה ליד הקיר המפריד בין בית-הכנסת לבין "העֳזרה". אמי, בדומה לאבי, עסקה בגמילות חסדים ובסיוע לכל נזקק. גולת הכותרת - בהתנדבותה- הייתה "הכנסת כלה".
יודעת הייתה קרוא וכתוב במספר שפות, כגון: אנגלית , צרפתית וספרדית, פרי-לימודיה בביה"ס הציבורי בעיר וולפא. ידה רב-להּ גם במטבח ולמאכליה יצאו מוניטין, שאין למעלה מהן. ממש אשת- חיל.
דמותה גבוהה ותמירה. צדודיתה - כך אמרו - הייתה בין היפות ביותר בעיר וולפא. מאז שאני זוכר את אמי, הייתה מכוסת-ראש. אף בימי הקיץ הלוהטים, לא נראתה ללא הכיסוי. זה זמן רב שלא הצלחתי לנחש את גון-שערה. באחד הימים נכנסתי במפתיע לחדרה וראיתי אותה סורקת את שערה. זהוב היה כצבע הדבש . כשקרני השמש ריצדו על שערה, נדמה היה שחוטי זהב יוצאים לה מקרקפתה.
בשנה שעברה בחג הפורים, כטוב לבו של אבי ביין, שח לי: "אחד הדברים שמשכו את ליבי אל אימך - נוסף על מעלותיה הטובות - הוא שערה הזהוב".
קשה היה למצוא בחזותה של אמי, דמיון לנשים היהודיות שבשכונתנו. לפעמים חשבתי שאמי "גֹויָה", זאת, בשל שערה הזהוב ועיניה התכולות.
בכל ערב, הייתה רוחצת אותי ומסרקת את שערי.
לפני עלותי למיטה, הייתה מספרת לי סיפור-עם כלשהו. אך בעיקר אהבתי סיפורים מהתנ"ך, כמו: יעקב ורחל, אברהם ושרה וגם על "יציאת מצרים". כאשר התחלתי לנמנם, הייתה אומרת: "יוד'ל שלי, אל תשכח לקרוא 'קריאת שמע'". כך חזר ונשנה כל ערב, עד שעמדתי ברשות עצמי, והתחלתי ללכת ל"חֶיְדר" ולאחר מכן ל"תלמוד תורה".
כשגדלתי מעט, המשיכה אמי לטפל בי במסירות רבה. מדי בוקר לקחה אותי ל"חידר", שם שהיתי עד חצות היום, עת שבה לקחתני חזרה לביתנו.
בין כך ובין-כך, טִפְלה אמי בכל צרכי הבית, ואף המשיכה לסייע לאבי בבית-המסחר לבגדים. לא אחת תהיתי בלבי, מנין לה הכוח לעסוק במלאכות כה-רבות. מעולם לא ראיתיה נחה במנוחת הצהריים כדרך כל הגבירות.
"אימא", כך אמרתי לעצמי, היא "אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות", "מין מתנה מיוחדת לאבי, על שזכה לקיים את מצות 'כבד את אביך ואת אימך' על כל פרטיה ודקדוקיה". ממש כמו התנא הקדוש רבי טרפון, שהיה זהיר מאוד בכְבוֹד אִמו הזקנה.
בליל שבת, לפני הקידוש, כשאבי קרא את הפרק "אשת-חיל מי ימצא", שכתב שלמה המלך ע"ה, היה מביט באימי כאומר: "פרק זה נכתב ע"י החכם מכל אדם, רק בעבורך. אותך ראה שלמה המלך, בעיני- רוחו, בבואו לתאר את האישה המושלמת".
אני הוספתי בליבי: גם את הפסוק "מצא אישה מצא טוב", ואין טוב, אלא רוחל'ה שניידער, אימא שלי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
