רגליים יחפות מהלכות על המדרכה
שבריריות הן כחרסינה, עצמותיהן דקות
עם כל צעד שעובר מאיימות ליפול,
מתנודדות כעלה על גבעול בעת סערה.
אני מביט בעיניה של הילדה המהלכת,
עיניה כבויות, כחושה היא, נבלעת בהמון כחסרת זהות.
טוחב את ידי בכיסיי, ממשיך אל יעדי
ליבי צונח בידיעה, שכל שצופן לה העתיד - הוא למות.
זה הזכיר לי את הספר שסיימתי לא מזמן ועיקר את שרה, הילדה הקטנה.(כתבתי עליו ביקורת).
אולי קראת ואולי לא אבל היטבת לתארה אחת לאחת, איני יודעת את מי תיארת בשיר זה אך הוא נוגע ללב ומעלה לחלוחית. הילדה ההיא שכתבת עליה נגעה לליבי עד מאוד, הילדה הכחושה, השברירית שכל שצופן לה העתיד-הוא המוות הזכירה לי ילדה אחרת וילדות נוספות אחרות ... היטבת לכתוב בחן :)