הפחדן, שלומ (בן 42 מתל אביב)
אני פחדן,פשוט פחדן,אין שום מילה אחרת שיכולה לתאר אותי יותר טוב.כי אם לא הייתי פחדן הייתי עושה לזה סוף היום ,עכשיו, מיד,
זורק את עצמי מהחלון,אולי לא,יורה לעצמי בראש,אין לי אקדח,בולע ים של אופטלגין,אני בטח אקיא,
חרא,לא פשוט להרוג את עצמך בלי שתיסבול בכלל, הכי מפחיד אותי למות מהתקף לב,לא נראה לי שאני אעמוד בזה,שהרי אני מפחד מהמוות פחד מוות, וללכת מכאן כשאני פוחד ניראה לי הכי נורא,
אם רק היה קצת פחות אלים האקט הזה של המוות,אבל לא, אחרי חיים שלמים של חרא גם ללכת מכאן כואב,ושלא יזינו לי תשכל על מיתת נשיקה,הוא בטח היה צדיק הם אומרים לכן מת בשנתו, לא סבל,בולשיט, בטח רגע לפני שמת התעורר המסכן בבעתה מרגיש זועת אלוהים על ראשו,שניה אחכ חטף איזה דום לב שהכאיב לו כל כך שהוא לא יכל,אז הוא פשוט החליט לוותר, רק
שמין הסתם אף אחד לא היה נוכח וגם אם היה אז הוא בטח נחר,לכן יותר קל ונעים לחשוב שהוא לא סבל,ומי יודע אולי גם אנחנו שלא עשינו יותר מ500 מעשים רעים בחיינו,אולי גם אנו נזכה לאותו מוות מבורך,
אבל האמת היא שהחיוך הזה שנסוך על פניו זוהי בעצם עוית נוראה,עדות לסבל בל יתואר שנדחס לכמה שניות בודדות שאורכן כאורך הנצח,
חוץ מזה איני יכול שלא לחשוב מה יקרה לי אחכ,אני זוכר את אבא שלי כשמת,אתם יודעים איש מכובד וזה,,רק מה כשמת מצא עצמו ערום על שולחן נרוסטה בחדר קרור מתקלף עם תאורת נאון מבחילה,כשאיזה דתי עם חולצה מטונפת שוטף אותו עם צינור ירוק ומעשן סיגריה,נורא,
אז מה ?לחכות?עד מתי?לא נראה לי שזה יגמר בקרוב,בינתיים אני חי,
האמת?אני בן 40 ואני עדיין בשוק שאני חי,עומד מול המראה ורואה מולי ישות חיה וזה מאד מוזר לי,מביט על זרועותי מתפלא מעצם יכולתי להניע אותן ושהם נשמעות לי,אבל אז תוקף אותי הפחד שאני ישות חיה עצמאית ובזכות עצמה או בקיצור שאני חי,אז אני נבהל ורץ למצוא תעסוקה כלשהי שתשכיח לי שאני חי,
אני לא עושה את עצמי, נשבע לכם שאין לי יותר כוח לשאת את המחשבות האלה,כי כל פעם שאני חושב כמה אני חי אני יותר פוחד למות,וככה אי אפשר לחיות,
בגלל זה אני פחדן,שאם לא, הייתי שם לזה סוף תכף ומיד,עכשיו בזה הרגע,
נו שוב שכחתי את עצמי ועדיין לא התקלחתי ,היא בטח מחכה לי אני צריך ללכת למסיבה,
אני פחדן,פשוט פחדן,אין שום מילה אחרת שיכולה לתאר אותי יותר טוב.כי אם לא הייתי פחדן הייתי עושה לזה סוף היום ,עכשיו, מיד,
זורק את עצמי מהחלון,אולי לא,יורה לעצמי בראש,אין לי אקדח,בולע ים של אופטלגין,אני בטח אקיא,
חרא,לא פשוט להרוג את עצמך בלי שתיסבול בכלל, הכי מפחיד אותי למות מהתקף לב,לא נראה לי שאני אעמוד בזה,שהרי אני מפחד מהמוות פחד מוות, וללכת מכאן כשאני פוחד ניראה לי הכי נורא,
אם רק היה קצת פחות אלים האקט הזה של המוות,אבל לא, אחרי חיים שלמים של חרא גם ללכת מכאן כואב,ושלא יזינו לי תשכל על מיתת נשיקה,הוא בטח היה צדיק הם אומרים לכן מת בשנתו, לא סבל,בולשיט, בטח רגע לפני שמת התעורר המסכן בבעתה מרגיש זועת אלוהים על ראשו,שניה אחכ חטף איזה דום לב שהכאיב לו כל כך שהוא לא יכל,אז הוא פשוט החליט לוותר, רק
שמין הסתם אף אחד לא היה נוכח וגם אם היה אז הוא בטח נחר,לכן יותר קל ונעים לחשוב שהוא לא סבל,ומי יודע אולי גם אנחנו שלא עשינו יותר מ500 מעשים רעים בחיינו,אולי גם אנו נזכה לאותו מוות מבורך,
אבל האמת היא שהחיוך הזה שנסוך על פניו זוהי בעצם עוית נוראה,עדות לסבל בל יתואר שנדחס לכמה שניות בודדות שאורכן כאורך הנצח,
חוץ מזה איני יכול שלא לחשוב מה יקרה לי אחכ,אני זוכר את אבא שלי כשמת,אתם יודעים איש מכובד וזה,,רק מה כשמת מצא עצמו ערום על שולחן נרוסטה בחדר קרור מתקלף עם תאורת נאון מבחילה,כשאיזה דתי עם חולצה מטונפת שוטף אותו עם צינור ירוק ומעשן סיגריה,נורא,
אז מה ?לחכות?עד מתי?לא נראה לי שזה יגמר בקרוב,בינתיים אני חי,
האמת?אני בן 40 ואני עדיין בשוק שאני חי,עומד מול המראה ורואה מולי ישות חיה וזה מאד מוזר לי,מביט על זרועותי מתפלא מעצם יכולתי להניע אותן ושהם נשמעות לי,אבל אז תוקף אותי הפחד שאני ישות חיה עצמאית ובזכות עצמה או בקיצור שאני חי,אז אני נבהל ורץ למצוא תעסוקה כלשהי שתשכיח לי שאני חי,
אני לא עושה את עצמי, נשבע לכם שאין לי יותר כוח לשאת את המחשבות האלה,כי כל פעם שאני חושב כמה אני חי אני יותר פוחד למות,וככה אי אפשר לחיות,
בגלל זה אני פחדן,שאם לא, הייתי שם לזה סוף תכף ומיד,עכשיו בזה הרגע,
נו שוב שכחתי את עצמי ועדיין לא התקלחתי ,היא בטח מחכה לי אני צריך ללכת למסיבה,