זהו אז עכשיו אני מרגיש שזה ממש קרוב. אם להשתמש במונחי הלידה ..."ירדו המים". אבל בהריון כמו בהריון זה לא היה ממש פשוט. יותר נכון שלושת השבועות האחרונים, שהחלו עם סיום העריכה היו ממש קשים, עד כדי כך שברגע מסויים חשבתי שאני או ההוצאה פשוט נעצור את התהליך ונפרד כידידים. שלב העריכה התנהל לדעתי מצוין ולמרות שלא תמיד היה לי קל עם השינויים של העורכת, הרגשתי שאנחנו באותה סירה. מה שאי אפשר היה להגיד כלל על עיצוב העטיפה, שפה היה משבר ענק, שרק היום "יצא עשן לבן". גם העימוד, למרות שאולי זה יראה מאוד "טכני", הרי גם הוא עורר מחלוקות לא קטנות. נקודת המפנה לטובה הייתה לפני כשבוע שאז קמתי ולקחתי לי מרחק ושקט מהתהליך, התבוננתי מבחוץ והבנתי שבעצם אני תוקע את התהליך. יש בי משהו שלא רוצה שהספר יצא החוצה, פחד, הרצון התמידי שלי לשלוט בפרטים עד הפסיק האחרון,רצון להישאר בהתהליך, לא ניתחתי עד הסוף, אבל הבנתי שצריך להרפות. זה כמובן יצר גם שינוי אצל שאר המעורבים והלהבות שכחו. הכי קשה היה לי עם הויזואל של העטיפה, אולי כי ניסיתי לתלות עליו כל כך הרבה דברים, ניסיתי שהוא ייתן תמונה רוחית של הספר עצמו. וכל ויזואל ששלחו לי רק הגביר את התסכול שלי, הרגשתי שבמקום להתקרב אנחנו הולכים ומתרחקים. היום בפעם הראשונה הייתי מרוצה יותר, אולי בגלל שסוף סוף שלחו לי את התמונה של כל כריכת הספר. רק שראיתי את הכל ביחד ראיתי שהדברים כן יכולים להתחבר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
