נוער בישראל – תמונת מצב (סיפור אמיתי)
היום (שלישי 17.9.09), בבית הספר היה לנו הבנים שיעור ספורט (אני תלמיד בכיתה ח'). חילקו מחדש את המורים לכל כיתה, ואנחנו קיבלנו את המורה הכי קשוח (קללות "באסה ו"זין" נשמעו באוויר). אני, כמובן, רציתי לעשות רושם ראשוני מצוין, ולבטא אותו בהשתתפות טובה. וזה מה שעשיתי, טוב מדי, כנראה. והרי אם לא אעשה רושם ראשוני טוב עתידי הרוס – רישומים בכל מקום אפשרי, שיחות עם המנהלת וההורים וכל העולם... בקיצור, סיבוך לא רצוי בכלל.
רק אתן לפני כן תמונה קטנה שלי בשיעורי ספורט : אותי אף אחד לא רוצה. ככה, בפנים. אני שונא לשחק כדורגל וכדורסל. בשיעור של שבוע שעבר כשהמורה הישנה פטרה את עצמה במשחק כדורגל הייתי חייב לשחק. והיא עשתה את הטעות הכי חמורה, העבודה הכי קלה – לתת לילדים לבחור את הקבוצות. כבר ביסודי הורגלתי בלהיבחר אחרון, אבל בפעם ההיא אפילו לא נבחרתי; כשישבתי אדום כולי מבושה על אבני הריצוף במגרש כל הילדים הלכו לשחק, ואני פשוט היגרתי אל אחת הקבוצות.
ובחזרה לסיפורנו. אחרי 72 יום של חופש בא מורה וגורם לנו לעשות כושר גופני מטורף על ההתחלה. בסוף האימון שכלל ריצות ספרינט, שכיבות סמיכה וכפיפות בטן (על דשא ציבורי מחוץ לשטח בית הספר, אגב) הרגשתי שבא לי להקיא את הנשמה ולגמור עם הגוף הזה והכאב הזה וזהו. גררתי את עצמי, מלא בדשא, לאורך המגרש שנמצא במעלה המדרגות לתיק שלי שנמצא באולם הספורט למעלה. הרגשתי שאני לא מסוגל לגרור את עצמי יותר והתיישבתי על מדרגה כולי מזיע ואדום ואפוף בכמיהה עזה לאמבולנס. המורה בא ושאל אותי אם אני מרגיש טוב (מה נראה לך?), והציע לי ללכת לאולם ולשתות מים במזגן. והלך לו, אני גורר את עצמי במעלה המדרגות כסהרורי. שדה הראייה שלי התחיל להתמלא עיגולים צבעוניים שחסמו קצת את הראות, אבל הצלחתי להגיע לידית דלת האולם. הדלת לא נפתחה. ניסיתי לצרוח, "אמיר, הדלת נעולה! הדלת נעולה!" אבל בקושי הצלחתי לדבר. המורה הלך, ועמדתי ככה כמה שניות, מצפה שהדלת תיפתח באורח קסם.
החלטתי שאני לא מסוגל לעמוד, והילכתי אל המדרגות בהן יש צל. העיגולים הצבעוניים גמרו לי לגמרי את שדה הראייה. התמוטטתי, כל פני אדום ודמעות עליו ונזלת, ונשכבתי על הריצוף הקשה לראשי עם כל החול שעליו. השיער שלי אסף בחיקו את כולו.
כל הבנים היו מאחורי האספלט שהקיף את המדרגות, ואני הייתי שרוע עליהן ומנסה להתפלל למים. כשהבנתי שאין אפשרות אחרת התחלתי לצעוק מבעד למסך הבכי "הצילו! מים!". אף אחד לא בא. בסוף בא ילד אחד מהכיתה עם בקבוק ריק והציע ללכת למלא אותו ולהביא לי. הלך לו ואני נשארתי לבד, צועק. הוא חזר אחרי דקות ארוכות ונתן לי לשתות והלך, אחרי שאמרתי לו תודה. אחר כך נקלע לדרכי ילד שאחרי שביקשתי ממנו הושיט לי את בקבוקו. פתחתי אותו ומזגתי מים אל פי, שנזלו על פניי. מילמלתי תודה והגשתי לו את הבקבוק והוא הלך. הרגשתי שאני עומד להתעלף.
אחרי דקה או שתיים ירד ילד במדרגות וראה אותי. מצבי הורע יותר ויותר, ואיתו הלכו גם שאריות הכבוד העצמי שלי. "הצילו!" אני שלושת רבעי מעולף. "איזה שקרן אתה," הוא אומר, "אתה שקרן," ואני מנסה להתחנן למים. "אתה עושה את עצמך". בסוף אמר לי, "בוא נעשה עסקה : אם אתה באמת חולה אני אעזור לך, ואם לא אני אכניס לך מכות." מלמלתי, "תכניס, תכניס, אבל תעזור!" הוא ירד למגרש, מתעלם. שמעתי מלמטה, "מישהו מכיר את המתולתל ששוכב על המדרגות?" אף אחד לא בא. "ההומו," שמעתי קול אחר אומר לאחר מכן. הייתי עדיין שכוב חסר אונים.
עוד שלושה ילדים עברו במדרגות ברבע שעה שלקחה לגוף שלי להתאפס על עצמו. בהתחלה שני ילדים שאחד מהם שאל אותי מה קרה לי ואני עניתי שיש לי להקיא, והוא אמר "תדחוף אצבע ותקיא, הכי טוב" והלך. השלישי היה ילד אחר – "מה יש, קצת קשה בשיעור ספורט אז בוכים?" והלך גם הוא, מגחך.
בסופו של דבר קמתי וגררתי את עצמי לאולם שכבר נפתח, והילדים נהרו אליו, לא שמים עליי בכלל. ביקשתי מילד שיביא לי את התיק שלי, ישוב על הספסל במבואה, והוא הלך ובא פעמיים, אוחז תיק זר למרות תיאוריי. שלחתי אותו לדרכו בעצב והלכתי בעצמי והבאתי את התיק, הוצאתי את הבקבוק, שתיתי את כולו, ואז הלכתי ומילאתי את כולו במי ברז ושפכתי את כל תוכן הבקבוק על ראשי. אחר כך הוצאתי את החול מהשיער. בלעתי אקמול שהיה לי בתיק ואכלתי קצת בייגלה שהבאתי במקרה, בשביל לקבל אנרגיה ולא להקיא. החלפתי את החולצה הרטובה מזיעה בחולצה אחרת.
המורה גילה התעניינות בשני ביקורים קצרים שבהם הורה לי בעיקר לנוח ולהירגע, ואני יושב על הספסל במבואת עולם הספורט. בסוף הציע שאבוא לשחק עם הבנים כדורסל. כמעט שפכתי עליו גשם של קיא אבל התאפקתי, אמרתי "לא נראה לי שאני אשתתף היום בשיעור," וישבתי והסתכלתי בבנים משחקים כדורסל. בזמן ש"נרגעתי" על הספסל מקודם רק שתי בנות באו אליי, והצטערתי שלא באו קודם, כשמצבי היה אנוש. אחת העבירה יד על גבי כדי לנער את החול, והשנייה שאלה מה קרה, ורק בפעם השלישית שאמרתי להם שאני בסדר הלכו, מאחלות לי "תהיה בריא".
וזה רק מקרה אחד. כל יום אני מושפל; פעם בקריאת גנאי, ופעם בילד שמנסה לפתוח תגרה. "הומו" אני שומע כל יום. תחביבי הבנים בכיתה הם מכות בעיקר, ומשחקים אלימים מפגרים מייד אחרי כן. חלק מהבנות עסוקות בעיקר בעצמן, אבל כולן הרבה יותר אינטליגנטיות מהבנים. אנחנו עם מטומטם, אני חש בושה בשביל כל האומה.
ומה אפשר לעשות עם כל זה? להמשיך לנזוף בילדים שמתעלמים מכל קריאה לתרבותיות. אין מוצא מזה, כולם בתוך זה.
(אגב, בשביל להדגיש את דבריי, אני ממליץ לכולם להקשיב למילים של השיר EVERYONE'S AT IT של לילי אלן. אז תבינו על מה אני מדבר.)
היום (שלישי 17.9.09), בבית הספר היה לנו הבנים שיעור ספורט (אני תלמיד בכיתה ח'). חילקו מחדש את המורים לכל כיתה, ואנחנו קיבלנו את המורה הכי קשוח (קללות "באסה ו"זין" נשמעו באוויר). אני, כמובן, רציתי לעשות רושם ראשוני מצוין, ולבטא אותו בהשתתפות טובה. וזה מה שעשיתי, טוב מדי, כנראה. והרי אם לא אעשה רושם ראשוני טוב עתידי הרוס – רישומים בכל מקום אפשרי, שיחות עם המנהלת וההורים וכל העולם... בקיצור, סיבוך לא רצוי בכלל.
רק אתן לפני כן תמונה קטנה שלי בשיעורי ספורט : אותי אף אחד לא רוצה. ככה, בפנים. אני שונא לשחק כדורגל וכדורסל. בשיעור של שבוע שעבר כשהמורה הישנה פטרה את עצמה במשחק כדורגל הייתי חייב לשחק. והיא עשתה את הטעות הכי חמורה, העבודה הכי קלה – לתת לילדים לבחור את הקבוצות. כבר ביסודי הורגלתי בלהיבחר אחרון, אבל בפעם ההיא אפילו לא נבחרתי; כשישבתי אדום כולי מבושה על אבני הריצוף במגרש כל הילדים הלכו לשחק, ואני פשוט היגרתי אל אחת הקבוצות.
ובחזרה לסיפורנו. אחרי 72 יום של חופש בא מורה וגורם לנו לעשות כושר גופני מטורף על ההתחלה. בסוף האימון שכלל ריצות ספרינט, שכיבות סמיכה וכפיפות בטן (על דשא ציבורי מחוץ לשטח בית הספר, אגב) הרגשתי שבא לי להקיא את הנשמה ולגמור עם הגוף הזה והכאב הזה וזהו. גררתי את עצמי, מלא בדשא, לאורך המגרש שנמצא במעלה המדרגות לתיק שלי שנמצא באולם הספורט למעלה. הרגשתי שאני לא מסוגל לגרור את עצמי יותר והתיישבתי על מדרגה כולי מזיע ואדום ואפוף בכמיהה עזה לאמבולנס. המורה בא ושאל אותי אם אני מרגיש טוב (מה נראה לך?), והציע לי ללכת לאולם ולשתות מים במזגן. והלך לו, אני גורר את עצמי במעלה המדרגות כסהרורי. שדה הראייה שלי התחיל להתמלא עיגולים צבעוניים שחסמו קצת את הראות, אבל הצלחתי להגיע לידית דלת האולם. הדלת לא נפתחה. ניסיתי לצרוח, "אמיר, הדלת נעולה! הדלת נעולה!" אבל בקושי הצלחתי לדבר. המורה הלך, ועמדתי ככה כמה שניות, מצפה שהדלת תיפתח באורח קסם.
החלטתי שאני לא מסוגל לעמוד, והילכתי אל המדרגות בהן יש צל. העיגולים הצבעוניים גמרו לי לגמרי את שדה הראייה. התמוטטתי, כל פני אדום ודמעות עליו ונזלת, ונשכבתי על הריצוף הקשה לראשי עם כל החול שעליו. השיער שלי אסף בחיקו את כולו.
כל הבנים היו מאחורי האספלט שהקיף את המדרגות, ואני הייתי שרוע עליהן ומנסה להתפלל למים. כשהבנתי שאין אפשרות אחרת התחלתי לצעוק מבעד למסך הבכי "הצילו! מים!". אף אחד לא בא. בסוף בא ילד אחד מהכיתה עם בקבוק ריק והציע ללכת למלא אותו ולהביא לי. הלך לו ואני נשארתי לבד, צועק. הוא חזר אחרי דקות ארוכות ונתן לי לשתות והלך, אחרי שאמרתי לו תודה. אחר כך נקלע לדרכי ילד שאחרי שביקשתי ממנו הושיט לי את בקבוקו. פתחתי אותו ומזגתי מים אל פי, שנזלו על פניי. מילמלתי תודה והגשתי לו את הבקבוק והוא הלך. הרגשתי שאני עומד להתעלף.
אחרי דקה או שתיים ירד ילד במדרגות וראה אותי. מצבי הורע יותר ויותר, ואיתו הלכו גם שאריות הכבוד העצמי שלי. "הצילו!" אני שלושת רבעי מעולף. "איזה שקרן אתה," הוא אומר, "אתה שקרן," ואני מנסה להתחנן למים. "אתה עושה את עצמך". בסוף אמר לי, "בוא נעשה עסקה : אם אתה באמת חולה אני אעזור לך, ואם לא אני אכניס לך מכות." מלמלתי, "תכניס, תכניס, אבל תעזור!" הוא ירד למגרש, מתעלם. שמעתי מלמטה, "מישהו מכיר את המתולתל ששוכב על המדרגות?" אף אחד לא בא. "ההומו," שמעתי קול אחר אומר לאחר מכן. הייתי עדיין שכוב חסר אונים.
עוד שלושה ילדים עברו במדרגות ברבע שעה שלקחה לגוף שלי להתאפס על עצמו. בהתחלה שני ילדים שאחד מהם שאל אותי מה קרה לי ואני עניתי שיש לי להקיא, והוא אמר "תדחוף אצבע ותקיא, הכי טוב" והלך. השלישי היה ילד אחר – "מה יש, קצת קשה בשיעור ספורט אז בוכים?" והלך גם הוא, מגחך.
בסופו של דבר קמתי וגררתי את עצמי לאולם שכבר נפתח, והילדים נהרו אליו, לא שמים עליי בכלל. ביקשתי מילד שיביא לי את התיק שלי, ישוב על הספסל במבואה, והוא הלך ובא פעמיים, אוחז תיק זר למרות תיאוריי. שלחתי אותו לדרכו בעצב והלכתי בעצמי והבאתי את התיק, הוצאתי את הבקבוק, שתיתי את כולו, ואז הלכתי ומילאתי את כולו במי ברז ושפכתי את כל תוכן הבקבוק על ראשי. אחר כך הוצאתי את החול מהשיער. בלעתי אקמול שהיה לי בתיק ואכלתי קצת בייגלה שהבאתי במקרה, בשביל לקבל אנרגיה ולא להקיא. החלפתי את החולצה הרטובה מזיעה בחולצה אחרת.
המורה גילה התעניינות בשני ביקורים קצרים שבהם הורה לי בעיקר לנוח ולהירגע, ואני יושב על הספסל במבואת עולם הספורט. בסוף הציע שאבוא לשחק עם הבנים כדורסל. כמעט שפכתי עליו גשם של קיא אבל התאפקתי, אמרתי "לא נראה לי שאני אשתתף היום בשיעור," וישבתי והסתכלתי בבנים משחקים כדורסל. בזמן ש"נרגעתי" על הספסל מקודם רק שתי בנות באו אליי, והצטערתי שלא באו קודם, כשמצבי היה אנוש. אחת העבירה יד על גבי כדי לנער את החול, והשנייה שאלה מה קרה, ורק בפעם השלישית שאמרתי להם שאני בסדר הלכו, מאחלות לי "תהיה בריא".
וזה רק מקרה אחד. כל יום אני מושפל; פעם בקריאת גנאי, ופעם בילד שמנסה לפתוח תגרה. "הומו" אני שומע כל יום. תחביבי הבנים בכיתה הם מכות בעיקר, ומשחקים אלימים מפגרים מייד אחרי כן. חלק מהבנות עסוקות בעיקר בעצמן, אבל כולן הרבה יותר אינטליגנטיות מהבנים. אנחנו עם מטומטם, אני חש בושה בשביל כל האומה.
ומה אפשר לעשות עם כל זה? להמשיך לנזוף בילדים שמתעלמים מכל קריאה לתרבותיות. אין מוצא מזה, כולם בתוך זה.
(אגב, בשביל להדגיש את דבריי, אני ממליץ לכולם להקשיב למילים של השיר EVERYONE'S AT IT של לילי אלן. אז תבינו על מה אני מדבר.)