באר המים עומדת נצחית.
אבניה הגסות מכסות את גופה החלול
בעוצמתם הקרה סובבים אותה,
עומדות על משמרן.
ישנם הטוענים כי אולי בימי תרשיחא
הבאר מתקה כיין,
אולם היום זנוחה היא
יבשה ואפורה.
גם העץ הגדול שואף לשמיים,
שולח ענפיו אל על.
קליפתו מעניקה חיבוקה,
על מנת שלא יקפא בלילות.
שורשיו עמוקים הם,
או לפחות כך היו.
כעת עץ עירום ומסכן הוא,
עליו ניתנו כמתנת אוהבים.
אני יושב בחדרי ומביט מהצוהר.
אפור.
האוויר נרתע ממני, חומק מריאותיי
הנאבקות לנשום.
הסיגריה נדלקת, נתחבת לפי.
הספר בעל הכריכה השחורה קורא בשמי.
אני הוא אדם, אינני נישא מבאר או מעץ
איני שולח ענפיי לכוכבים,
אך עליי ממזמן אבודים
איני מכוסה אבנים חזקות,
אך נשמתי תהומות חלולים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה