בוקר.
אור רך מחריכיי התריסים,
הוא קם ודבר ראשון- מחייך. מתרגל.
מתמתח, כמה קפיצות,
מצחצח שיניים,
מתקלח.
ומול המראה בוחר כמה צבעים,
לצייר עיגולים מסביב לעיניים,
חיוך אדום גדול, מוגזם.
אוברול ציבעוני
ואקורדיון כמובן.
ואיזה שמחה כשהוא בסביבה,
קולות הצחוק מהדהדים לכל עבר,
והוא כבר חייב לרוץ, ממהר...
לשטוף את המשחק
לבכות בחדר.
רק שם לבד הוא כותב לי,
עוד מכתב על עולם בלי אור
על חיים שהוא צובע כל בוקר ובעצם הכל...
שחור.
ואני מזילה דמעות שמוחקות את מכתביך,
שמתנגנים בליבי שוב ושוב.
מסכן שלי,
ליצן עצוב.
אני אחזור במהרה
ובינתיים אל תפסיק,
לשמח להצחיק,
אור מסביבך תמיד להדליק.
ובדיוק שיגמרו לך הכוחות לעצמך
אבוא ואגרום לחיוך שלך.
מבטיחה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה