היא חיכתה לסימן בעיניו,
הספיק לה רק אישור כדיי שתתחיל להתפשט,
איך בכל פעם הוא מסתכל עליה נדהם מיופיה,
איך בכל פעם היא קיותה למצוא את היופי שבו.
"אז למה את עדיין שם?"
הייתי שואלת אותה בכל פעם מחדש.
והיא הייתה מחייכת בעצבות,
"קרה לך פעם שפחדת שהלילה לא יסתיים לעולם"
היא שואלת,
"לא" אני עונה,
"אז כנראה שבכל מקרה לא תביני" היא מפטירה לעברי,
תוך כדיי שהיא מדליקה עוד סיגריה,
שואפת ונושפת את העשן,
מבט מזוגג בעיניים,
אני מניחה שהיא שוב שתתה כדיי לשכוח.
אני מניחה שגם הפעם היא לא הצליחה.
כשהם עושים את זה, היא אף פעם לא מעליו,
מנסה להיות כמה שפחות אקטיבית,
מנסה לבלוט כמה שפחות.
הקולות שהיא משמיעה הם הקלטה חד-גונית,
של מישהי שהיא ראתה פעם באיזו קומדיה זולה,
על אהבה נגד כל הסיכויים,
והוא כל כך תמים,
שלפעמים אחרי שזה נגמר והוא לוחש לה
אני אוהב אותך,
היא רק רוצה לומר-
ס ל י ח ה.
"זה לא אתה..."
זה משפט נדוש,
"...אבל זו באמת,
אני".
היא שותקת,
היא אף פעם לא תגיד,
שכל מה שנקרע בפנים,
רק גורם לה לרצות להשאר.
שככל שהכל מסביב מתפורר,
במוח שלה הכל מתבהר,
שככל שהוא אדיש,
והעולם עדיין סובב
היא לא צריכה לספר
שטיפשה שכמוה,
מכורה לכאב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
