אתמול ראיתי דבר מה מוזר על מרפסת אחת הדירות: שבשבת מסתובבת ברוח. השבשבת כשלעצמה לא הייתה דבר מוזר, אלא צבעה – היא הייתה אפורה לגמרי. ניסיתי להבין – כיצד השבשבת הפכה אפורה, ואז הבנתי: השבשבת הייתה מכוסה כולה באבק אפור ודק. חלק מלהביה, שעדיין הסתובבו בקושי, נאחזים ברוח כבנשמת אפם האחרונה, היו מעוקמים. כן, היא ראתה ימים יפים יותר.
הייתי יכול לדמיין, כיצד הייתה השבשבת בתחילת הדרך: להבי הפלסטיק שלה חלקים ומעוצבים למשעי, מגונדרת בצבעים עזים, אדום, כחול, צהוב, אולי כתום, אולי ירוק. ילדים בוודאי אחזו בה והתפעמו למראה הלהבים הבוהקים בשמש, המסתובבים במהירות מסחררת, כמו מכונית מרוץ חדישה, מאיצים והופכים לכתמי צבע מדהימים.
ואז, הילדים בוודאי גדלו. השבשבת עוד ידעה להסתובב עם כל משב רוח קל, להפיח חיים צבעוניים בפלסטיק פשוט, אבל היא לא יכלה להתחרות בצעצועים החדישים, בגאד'טים המתוחכמים המצויידים במסך שטוח דק ומתקדם, מערכת קול שלא הייתה מביישת אולפן הקלטות וכמובן – חיבור לאינטרנט. השבשבת לא הייתה צריכה את כל זה – די היה לה ברוח, ולו הקלה ביותר, כדי להפגין כישורים בל יאומנו – להפוך משבים של אויר בלתי נראה, מליוני פרודות אויר קטנטנות שנעות, לסחרור מהיר, שוב ושוב, ללא שתאזל הסוללה או שתתנתק הקישוריות. אבל, זה כל מה שהשבשבת ידעה לעשות, וכנראה שזה לא היה מספיק.
הילדים שבגרו בוודאי עוד זכרו לה חסד נעורים, ותחת להשליכה לאשפה עם כל הצעצועים המיושנים, חיברו אותה למרפסת, שם תשעשע אחרים. בהתחלה, נהנתה השבשבת להיות שרויה ברוח הנושבת ללא הרף, בחורף ובקיץ, בסתיו ובאביב, כל העת להעלות את הצגת הצבעים המסתחררים על במת המרפסת, להראות לכולם את הטשטוש המלהיב של הלהבים. אך ככל שהזמן עבר הבינה השבשבת, שהיא לבדה. איש לא אחז במוט, שיועד לאחיזת יד נלהבת, לא ליווה את סיבובי להביה בצחוק מלא מעומק הלב, רק הרוח חזרה וליטפה אותה, כמנסה לנחמה.
היה זה כנראה יום חורף קשה במיוחד, בו הגיעה רוח סערה ובעוצמה רבה סחררה את מדחפי השבשבת. היא בוודאי כבר חשבה שחיברוה למטוס סילון – כה עז היה הסער! מהיר ופרוע בא והסתער על השבשבת בכוח קשה ואלים. והכאיב לה. כאשר הכל שכך, ראתה והנה – הלהב הזה מעוקם, והאחר איבד צורה וגם ההוא... אם היו לה דמעות, היא הייתה בוודאי בוכה, אך השבשבת ידעה רק לסחרר את הלהבים, לאט, מהר, אבל רק את זה. רוחה נשברה, כנראה, ביום ההוא.
הזמן עבר. הרוח נשבה והמשיכה זמן רב, מביאה איתה ריחות, מילים, עלים, ועוד עוד. אבק דק ואפרפר נישא ברוח ואט אט כיסה את השבשבת. היא כנראה כבר לא הרגישה כלום. אולי מדי פעם זכרה את חדוות המשחק שהיה מנת חלקה בתחילת הדרך, כיצד הבהיקו הצבעים והפכו לטשטוש מלהיב. אולי הזיכרון הזה עדיין נותן לה את הכוח להמשיך ולהסתובב, עת רוח קלילה מנשבת ומלטפת אותה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה