פורומים » ציטוטים ושיטוטים
איזה משפט חזק! אני חייב לחלוק אותו עם עוד מישהו. אבל עם מי? כל הסובבים מתרחקים מיד כשהם רואים שאני מרים את מבטי מהספר ומנסה לצוד קרבן. אה! פורום ציטוטים בסימניה! מצאתי את מקומי.
כתיבת הודעה חדשה בפורום ציטוטים ושיטוטים
» נצפה 18883 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים יגון/ צ'כוב יוֹסֵף
"... והיגון אדיר עד אין גבול. אילו נבקע חזהו של יונה, והיגון היה נשפך ממנו, היה, לכאורה שוטף את כל העולם כולו, ועם זאת סמוי הוא מן העין. הצליח להסתתר בקליפה של מה-בכך, ואפילו אתה מעלה אש בצהריים, לא תמצא אותו".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים היגון והקליפה דן-1
אהלן יוסף,
חודש אב נגמר (ממעטים בשמחה) ואתה עדיין מתעסק ומתפעל מיגון...וקליפות...
קח ציטוט נגדי לצכוב:
"ובדרך זאת אפשר לומר, דידוע דעפר מרמז לעצבות, וריקודין וקפיצה מעל ל"עפר" הוא בבחינת ניתוק מיסוד העפר ועליה לשמחה, כי שזוכין לצאת מן ה"עפר" שהוא עצבות באים לשמחה. אך יש כח המכריח וכח הדוחה , וזה במילים שלנו נקרא "כח המשיכה", ולכן גם כשאדם קופץ הוא חוזר חזרה לעפר, ומשם צריך לקפוץ שוב, זה בחינת "ששון ושמחה ישיגון ונסו יגון ואנחה" ששלימות השמחה לחטוף את היגון והאנחה ולהופכו לשמחה ,וע"כ בכל פעם עי כח המשיכה חוזר חזרה ל"עפר" לבחינת עצבות, ומשם לקפץ שוב ולשמוח, כי זה תוקף השמחה להפוך היגון והאנחה ולהכניסו לשמחה..."
בברכה
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים :(-) elad
"מצער מאוד, אבל הסבל הוא כמעט המבקע היחיד של תרדמת הנשמה. ישנה שמועה עתיקת יומין שגם האהבה עושה זאת"
סול בלו
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים סול בלו והסבל דן-1
אהלן אלעד
המובאה שהבאת מקסימה אותי.
לדעתי אינה רלבנטית כל כך ליגון ועצב.סבל שונה מיגון ועצב.
הסיבה:לכל אדם יש סבל יסורים וכ"ו.השאלה היא איך הוא מתייחס אליהם.בד"כ זה עלול לגרום לעצב ויגון.אבל... תתפלא יש כאלה שאינם מזוחיסטים ובכל זאת מקבלים יסורין אלו בשמחה כי הם מאמינים שהכל לטובה.
לסיכום :סבל יכול לגרום לעצב, וסבל יכול לגרום גם ל... שמחה-תלוי במדרגה הרוחנית שבה נמצא הסובל.בכל מקרה סבל אינו עצב או יגון אלו שני מושגים נפרדים.
שנה טובה
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים היי elad
דן-1
אמרת דברים יפים, "סבל יכול לגרום לעצב, וסבל יכול לגרום לשמחה- תלוי במדרגה הרוחנית שבה נמצא הסובל. בכל מקרה סבל אינו עצב או יגון אלו שני מושגים נפרדים."
כמובן שסבל ויגון הם שני מושגים שונים, אף על פי שבמקרים רבים היגון הוא הסבל, או הסבל הוא היגון.
ולפעמים כאשר אדם נמצא בשיא יגונו,ובחושך המוחלט, לפעמים מספיקה נקודת אור הכי קטנה בכדי ששמחה ואופטימיות גדולה ימלאו את ליבו, ולו רק מפני ששניה קודם לכן הוא היה בחושך המוחלט.
מכאן שהיגון הוא מצע לא רע בכלל לאופטימיות...וזה מתקשר להמשך השיחה שלך עם תום המקסימה.
היגון, האבל, הדכדוך, הקדרות, כל אלה נחוצים לאדם, גם לזה הנמצא במדרגה הרוחנית הגבוהה(גם הוא יושב שבעה אם אינני טועה). האמונה הגורסת שהכול לטובה נמצאת בבסיס (בשורש) נשמתו של האדם, לעומת יגון, עצב ,וצער הנמצאים ברמה פחות עמוקה, למעט מקרים של דיכאון קליני, כשל באמונה, פגיעה ברצף ההישרדותי.....וכו...
עכשיו...בגלל שזה פורום ציטוטים, ובכדי לסיים בנימה חיובית, אסיים בפתגם יפה (לא זוכר של מי)
"אופטימיות היא כוח רצון, פסימיות היא מצב רוח"
שבת שלום
אלעד
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים כח רצון למצברוח טוב שיבולת בשדה
ולשמחה מה זו עושה ?
לדעתי ליגון, לסבל , וגם לשמחה, ולכל מציאות אין משמעות עצמית, אלא בתור מנוף.
אם היגון והסבל יכולים למנף לשמחה/עשיה וכו' אולי בזה יתרונם.
"אופטימיות היא כוח רצון, פסימיות היא מצב רוח" - נשמע טוב. משהו לחשוב עליו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים שיבולת ואלעד תודה לכם דן-1
מסכים ב-100% שאופטימיות נובעת מרצון-ספירת הכתר.
להלן מלל קצר בנושא:
"אופטימיות היא לא רק השקפה
אופטימיות היא תוצאת החיכוך
בין הפעלת כוח הרצון ובין האמונה.
גוף נפש
מתחברים בתחושה
מרגיעה ומנחמת"
שנה טובה
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים מלים טובות שיבולת בשדה
אני רואה שזה ציטוט. אפשר מקור? למרות שאינני מבינה מה זה בכלל "רצון ספירת הכתר" - שלש מלים שלכל אחת מהן משמעות עצמאית וכאן עשית מהן כאילו משהו אחד. ובכ"ז באמת יש במובאה הזו משהו מרגיע ומנחם. ותודה שהבאת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים שבולת והכתר דן-1
אהלן שיבולת,
לא לכל דבר יש מקור זמין-ואם המובאה שרתה אותנו-דיינו.
לגבי רצון-ספירת הכתר
אביא לך תשובה בקצה המזלג או בקצה מקשי המקלדת:
קיימות ביהדות 10 ספירות על פי הסוד.(יש פשט,דרש,רמז וסוד).
ספירת הכתר משקף את האינסוף הקודם לצמצום, או לכל הפחות נוגע בו ובאין הקודם ליש, ברצון הרצונות הקודם לכל מעשה, ובמחשבה הפשוטה הקודמת לכל הגדרה.
כמובן שיש פרדוכס בעצם הנסיון להגדיר ובנסיון להשיג כל סוג של השגה בספירת הכתר.
נבצר ממני לפרט יותר בפורום.לכן כתבתי זאת ברמז אליך ואל אלעד.
בכל מקרה את יכולה לכתוב אלי ישירות - אם את עדיין רוצה לדעת או להבין יותר בנושא זה.
בברכה
דן1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים בכי ושחוק יוֹסֵף
לא כל כך הבנתי על מה יצא קצפך. כמו שתום אמרה הסיפור עוסק במועקה שמלווה את יונה כאשר אין איש שמוכן להקשיב לסיפורו הנורא על מות בנו. מה לעשות לא תמיד אפשר להיות בשמחה, ולפעמים אפילו זה בלתי אפשרי, איך אמר קהלת (ב,ד) 'עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד'.
אגב, גם בספר הזוהר נאמר 'חדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא, ובכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא' (שמחה תקועה בליבי מצד זה, ובכיה תקועה בליבי מצד זה), כלומר באדם יש כח להכיל את שני הרגשות הסותרים הללו ודווקא השילוב ביניהם הוא מהווה את האיזון הנכון. שני הכוחות הללו נצרכים לקיום התקין של האדם, התעלמות מוחלטת מכוח אחד עלולה להביא את האדם למצב נפשי לא בריא.
תהית מדוע אני 'מתעסק ומתפעל מיגון וקליפות'. חוץ מ(שמץ) ההתנשאות שיש באמירה הזו, מניין לך הקביעה הזו? בסך הכל נגע לליבי יגונו של יונה, שלעיתים אני מוצא את עצמי מזדהה איתו, אם בך זה לא נגע, זכותך, אבל נראה לי שאפשר היה להתנסח אחרת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים צחוק ושמחה-לא בכי ולא עצבות דן-1
אהלן יוסף
מצטער אבל הניסוח שלי היה מדויק.וגם ההערה שכתבתי לתום היתה מדוייקת.
אין ויכוח על קיום עצב וקיום שמחה.הנקודה שהחמצת בדברי היא שהכח הרצוי הוא השמחה ולא העצב ולא נדרש שום איזון ביניהם להפך צריך למעט בעצב ולהרבות בשמחה גם אם זה לא קל.ולכן הצטוטים שציינת מהזוהר ומקוהלת אינם סותרים את דברי אלא רק מורים שקיים עצב אבל אין הם מתייחסים לשורשו ואין הם קובעים אם למעט או להרבות בעצב.
אבל נותר לי להראות לך מניין הקביעה שלי. ואגב אני לא התכוונתי להתנשא ,רק ניסיתי לתקן לך את הכיוון העצוב לכיוון של שמחה.(תקון=תקו+ן,הנון שער חמישים מכריעה את ה-49 ספקות לכאן או לכאן בסוגיא).
אז קבל תשובה מפורטת עם מקורות מנומקים:
כותב רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר"ן: "צריך להזהר מאד מעצבות ועצלות, כי עיקר נשיכת הנחש היא עצבות ועצלות, בבחינת "ונחש - עפר לחמו" (ישעיהו ס"ה, כ"ה), עפר הוא בחינת עצבות ועצלות, שהם באים מיסוד העפר" (ליקוטי מוהר"ן קפ"ט). כאשר האדם שרוי בעצבות, הוא מזין ונותן כח על ידי עצבותו ליצרו הרע, הוא הנחש זוהר בראשית על פסוק "והנחש היה ערום מכל" , ומחזק חס ושלום את כח הסיטרא אחרא (הצד האחר) והטומאה שבעולם.
עוד בגנות העצבות כותב רבי חיים ויטאל בספרו ´שערי קדושה´ וזו לשונו: "העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה וכוונת התפילה, ומבטלת מחשבה טובה, והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע, אפילו אם הוא צדיק" (´שערי קדושה´ לרבי חיים ויטאל שער ד´ חלק ב´).
את הסיבה לחומרת מידה רעה זו מסביר רבי נחמן מברסלב: "כי המרה שחורה והעצבות מתגברים על האדם יותר מן הכל, ומזיקים לאדם מאד, יותר מן הכל. ועיקר התרחקות כל אדם מהשם יתברך היא רק מחמת עצבות ומרה שחורה" (חיי-מוהר"ן תקצ"ג).
ועל כן, מאחר שעצבות היא הפתח והשער ליפול דרכו לכל דבר רע, יובן גם מדוע "על ידי עצבות אדם נחלש" (ספר המידות אות עצבות סעיף ח´), ו"על ידי עצבות הקדוש ברוך הוא אינו עימו" (שם סעיף י"ד), ו"על ידי עצבות רואה קרי" (שם סעיף ט"ו), ו"עיקר התגברות התאוה הידועה (תאות ניאוף) היא על ידי עצבות" (שיחות הר"ן קכ"ט, ליקוטי מוהר"ן קס"ט). גם "מי שיש לו עצבות מביא על עצמו יסורים" (ספר המידות אות עצבות סעיף ל"ג), ו"כל החולאים באים מקלקול השמחה" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כ"ד), שכן "אין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות, כידוע לחכמי הרופאים" (ליקוטי מוהר"ן תורה כ"ג סעיף ה´).
כל כך מזיקה העצבות לגופו ונפשו של האדם עד שבהיכלות הטומאה ישנם, כמובא בזוהר הקדוש, כמה אלפים ורבבות כוחות רוחניים הממונים על דבר זה בלבד - להפיל עצבות על האדם ולמנעו מן השמחה (זוהר חלק ב´ דף רס"ד).
ועל כן כותב רבי נחמן מברסלב: "תכף כשהאדם רוצה להיות איש כשר ולהתחיל להכנס בעבודתו יתברך, אזי תכף הוא עובר עבירה גדולה כשיש לו עצבות חס ושלום" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מ"ח).
אולם למרות חומרתה של העצבות ונזקיה הרבים, כפי שהבאנו לעיל, מטבעו נמשך אליה האדם מאד, וכמו שכותב רבי נחמן: "כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כ"ד). רוב ימיו של האדם מלאים יסורי נפש וגוף ה"מכריחים" אותו, כביכול, להמשך אל העצבות והיאוש.
על מנת להכיר את טיבה של העצבות לעומק ולשרש אחריה, ראוי לנסות ולהתחקות על שורשיה.
"עצבות באה ע"י כעס", כותב רבי נחמן ב"ספר המידות" (עצבות סעיף ט"ז). שורש מידת הכעס - הגאווה (´אורחות צדיקים´ שער הכעס בסופו), שמחמת גאוותו לא מוכן האדם לקבל מציאות שאינה לרוחו, ומשום כך מתעורר בו כעס. וכשם שהגאווה הינה שורש לכל המידות הרעות (שם שער הגאווה בתחילתו), כך תולדתה - העצבות - מסוגלת, כדברי רבי חיים ויטאל, לפגוע ולבטל את כל עניני עבודת ה´.
כשהאדם נופל לעצבות הרי זה משום נטייתו לראות את עצמו במרכז העולם, ומתוך שאיפתו שכל העולם יתנהל כפי הבנתו. כשהמציאות טופחת על פניו ואין הדברים מתרחשים כפי שציפה הרי הוא כועס וידיו רפות.
"אדם עצוב", מסביר רבי נחמן, "הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו מי שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס-ושלום על שאינו עושה לו רצונו" (שיחות הר"ן מ"ב).
אף בעבודת ה´ כך. כאשר אדם מצפה לתוצאות מעבודתו, ובהעדרן היא נחלשת, מעיד הוא בזה על חסרון מהותי בהשקפתו. גם לעבוד את ה´ בשביל לקבל שכר לעולם הבא, מסביר רבי נחמן, הוא מעין ´מילוי בטן´ ורחוק מאד מלשם שמים אמיתי (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ל"ז). המכוון האמיתי בעבודת ה´ הוא, כדברי חז"ל: "הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (משניות מסכת אבות פרק א´ משנה ג´).
אמנם בוודאי שכל אחד יקבל פרס ושכר, אפילו על המעשה הטוב הקטן ביותר, שהרי כבר נאמר "אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה" (מסכת בבא-קמא דף ל"ח), אלא שכאשר הפרס והשכר הללו הם תנאי לעבודתו של האדם הרי היא בכלל ´אהבה התלויה בדבר´, ש"כאשר בטל דבר בטלה אהבה" (משניות מסכת אבות פרק ה´ משנה ט"ז), ואין מעלתה גדולה כל-כך. שכן דווקא זו היא מעלת האדם האמיתית - הנכונות להמשיך ולעשות רצונו יתברך אפילו בלי לחוש בהתקדמות כל שהיא בלימוד התורה, בתיקון המידות, או בכל דבר אחר שאדם מדמה בנפשו שהוא המדד האמיתי להצלחה רוחנית.
כאשר אדם מצפה לראות תוצאות לעבודתו ואין הוא רואה מאומה, ההגיון אומר שצריך להתייאש. אבל אצל אדם העובד את ה´ רק משום שהוא מצווה לעבדו ואחת היא לו אם יחוש בהתקדמות אם לאו לא שייך רפיון ידים או יאוש. קיום מצוות, לימוד, תפילה - את כל זה הוא יכול להמשיך ולעשות גם הלאה אפילו לאחר נפילה וכשלון חלילה, ואפילו שנדמה לו שאין עבודתו מועילה כלל ואינה רצויה בעיני ה´. (ובפרט שכבר גילה רבי נחמן מברסלב שתחושות אלו הינן דמיון בלבד, כדבריו: "ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחים אותו להיכנס כלל לעבודת ה´... ונדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל בעבודתו... הן על כל אלה צריך התחזקות גדולה... כי באמת כל ההתרחקות היא רק כולה התקרבות"
ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מ"ח
אדרבא, מהלך נפשי זה של התחזקות, הוא הלשם שמים האמיתי ביותר והחוסן העצום ביותר בעבודתו יתברך, שהלא עבודה זו איננה תלויה בדבר, ומשום כך דבר אינו מסוגל להפריעה. ואם נדמה לאדם שמדובר כאן בעבודות נשגבות של יחידי סגולה בלבד, הבה ונתבונן בדברי רבי נחמן מברסלב בעניין זה: "וכל זמן שהאדם אינו חזק בדעתו שתמיד ימשוך את עצמו אל השם יתברך בכל מה שיוכל, בין בעליה בין בירידה חס ושלום, אפילו אם תהיה הירידה איך שתהיה... כל זמן שאין לו את ההתחזקות הזו באמת - אי אפשר להתקרב לשם יתברך באמת.
וכל כך הוא צריך להתחזק, עד שהוא צריך להיות מרוצה לעבוד את ה´ תמיד כל ימי חייו שלא על מנת לקבל פרס, כי לפעמים נדמה לאדם שרחוק שהוא יזכה לחיי עולם הבא לפי גודל התרחקותו מהשם יתברך, אף על פי כן יהיה מרוצה לעשות מה שיוכל בעבודת ה´ בלא עולם הבא, ואפילו אם נראה לו שיהיה לו גיהנום חס-ושלום, יהיה איך שיהיה, הוא מחויב לעשות את שלו תמיד בעבודת ה´ כל מה שיוכל לעשות ולחטוף איזה מצוה או תורה ותפילה וכיוצא, וה´ הטוב בעיניו יעשה.
וכל אדם, אפילו איש פשוט, אי אפשר שיהיה איש כשר באמת כי אם כשיוכל לעמוד בכל הנ"ל" (שיחות הר"ן מ"ח).
עבודת האדם בעולם הזה, כפי שמסביר הרב החסיד רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א בספרו ´לקט אמרים´, היא לזרוע. אם ירד גשם ואיך יתפתחו הזרעים - דבר זה אינו תלוי באדם ולא ידרשו את זה ממנו. אדם צריך רק לעשות ולעשות הרבה טוב בימי חייו ומה שיצמח מזה הוא ענינו של בורא עולם, כפי שגלוי וידוע רק לפניו יתברך.
אכן - קשה וכואב לשאת את הסתירה הקיימת פעמים רבות בין שאיפות האדם לדרגות גבוהות של התעלות לבין מעשיו שאינם עולים יפה. קשה ליהודי לקבל אפשרות של כשלון בעבודת ה´, לא כל שכן של חטא חס-ושלום, ועם זאת להמשיך ולעשות את שלו.
כדי לעבוד את ה´ באופן כזה, בלי לראות פירות, ומתוך מרירות על הריחוק מה´, זקוק האדם למידה רבה של הכנעה. אבל יתכן מאד שהכנעה זו היא היא הרצויה בעיני השם. יתכן מאד שעבודת הלב הפנימית של נכונות לעבוד באפילה חשובה בעיניו יתברך יותר ממה שנדמה לנו כהצלחה: דהיינו הספק בלימוד, הרגשת התעלות בקיום המצוות וכו´.
(ה´גיבור´ בסיפור "הבעל תפילה" לא היה רוצה כי אם הכנעה, ו"כשהיו בני מדינה מכניעים עצמם תחתיו - היה מניחם"). הנכונות להיות קטן היא פינוי חלל גדול בלב. שם, רק שם, תוכל אלוקותו לשכון, בבחינת "אשכון את דכא".
כשאדם מסרב להיכנע - הוא מתייסר ("ואם לא היו מכניעים עצמם תחתיו - היה מחריבם"), שכן עיקר יסורי נפשו נובעים מכך שאין המציאות לפי רוחו. אם יוכל האדם למסור רצונו לה´ ולומר בלב שלם: "הטוב בעיניו יעשה" יתכן שיזכה להרגיש, כמציץ מן החרכים, שבאמת כל מה שעושה עמו ה´ יתברך - הוא הטוב ביותר בעבורו.
ודווקא בזה תלויה בחירתו של האדם, שלא ידע לעולם היכן הוא אוחז (ליקוטי הלכות יורה דעה הלכות שבועות ב´ הלכה י"ז), שתהיה עבודתו באפילה, בחוסר ודאות, שהכח המניע אותו לפעול תהיה האמונה בטוב שיצמח מעבודתו, ולא ההיווכחות הממשית בזה, שהרי פשוט הדבר, שאם אדם היה רואה למה הוא זוכה ע"י כל פעולה ופעולה טובה שלו, לא היה כח בעולם שהיה מסוגל למנעו ממנה, ובחירתו היתה מתבטלת.
לאמיתו של דבר, לשום אדם, מלבד צדיקים עליונים יחידי הדורות, אין מושג מאיזה עולם נמשכה נשמתו ומאיזה שורש משורשי הנשמות נגזרה (ויש לעניין זה השפעה גדולה על כל מהלכי חייו כמובא ב´שער הגלגולים´ (פרק ד´). אפילו לאיוב, שהיה צדיק ועובד ה´ גדול (איוב א´ פסוק א´ ועיין רש"י ובילקוט שמעוני), פנה ה´ בשאלה: "איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה" (איוב ד´). וכוונת הקדוש ברוך הוא הייתה - האם ידוע לו שורשו בנשמת אדם הראשון והאם ידועים לו תיקוני נפשו המשתלשלים מזה (שער הגלגולים פרק א´ "והנה בעת...").
מאחר והאדם נמצא כל עת שהותו בעולם הזה בחוסר ודאות, עליו לעשות כמה שיותר מעשים טובים, להשתדל לעמוד במשא נסיונותיו כפי יכולתו ולהתחיל בכל פעם מחדש לעבוד את ה´. וכל זה, מתוך אמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא הוא "א-ל אמונה ואין עוול", ושישנם טעמים וסיבות מדויקים ביותר אף לפרטי חייו הקטנים ביותר.
נראה גם, שכל האמור לעיל מתקשר לדברי חז"ל "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (משניות מסכת אבות פרק ב´ משנה א´).אין אתה יודע איזה מצוות נוגעות אליך ביותר (שיחות הר"ן רל"ה), ואין אתה יודע לפי איזה חשבון עורך הקדוש ברוך הוא שכר על מצוותיך.
אולם כאשר ההכרה בחוסר ידיעתו את דרכי הנהגת ה´ מלווה באמונה שיש, עם זאת, טעם וסיבה טובה לכל מעשיו (אף אם אלו נעלמים ממני), יכולה למלא את ליבו של האדם שלווה גדולה ושמחה אמיתית שאין אמיתית ממנה: שמחת ´יש מנהיג לבירה´.
וכמו שכותב רבי נחמן: "ובאמת אמונה הוא עניין חזק מאד, וחייו חזקים מאד ע"י אמונה, כי כשיש לו אמונה, אפילו כשבאים עליו יסורים, חס ושלום, אזי יוכל לנחם את עצמו ולהחיות את עצמו, כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו, והיסורים הם לו לטובה ולכפרה, ובסוף ייטיב לו השם יתברך בעולם הזה או בעולם הבא" (שיחות הר"ן ל"ב).
"כי בשמחה תצאו"
"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כ"ד), מכריז רבי נחמן, ומוסיף: "וצריך האדם להכריח את עצמו להתחזק ולהיות שמח תמיד" (שיחות הר"ן כ´). אולם למרות החשיבות הרבה שרבי נחמן וכן רבים אחרים, כפי שנראה להלן, מיחסים לעניין השמחה, נדמה עניין זה לרוב בני האדם כפחות-ערך. וכמו שכותב רבי אברהם בן רבי נחמן (מתלמידי תלמידיו של רבי נחמן מברסלב): "כי זולת אשר תתגבר על האדם כבדות הדבר הזה (עניין ההתחזקות בשמחה) מעוצם ההרפתקאות העוברות על כל אחד בגוף ובנפש, וההתגברות גדולה ועצומה כל-כך עד שצריכים להשתדל בזה במסירות נפש ממש, אף גם זאת, אשר תתגבר מאד מאד על האדם הקלות, שנקל וקטן בעיניו מאד הדבר הזה עד שאינו נחשב בעיניו למצוה כלל" ("כוכבי אור" חלק "ששון ושמחה" בפתיחה).
גם בפני האדם המאמין בחשיבותה ונחיצותה הגדולה של השמחה עדיין ניצב קושי עצום. לכן, ממשיך רבי נחמן וכותב ש"לזכות לשמחה קשה וכבד יותר מכל העבודות" (שיחות הר"ן כ"ו).
שמחה, אם כן, היא תוצאה של עבודה ומאמץ. היא איננה, כפי שנדמה לרבים, דבר שאינו תלוי באדם, המופיע ונעלם כתוצאה מהשפעות חיצוניות - אלא מצב נפשי שבכוחו וביכולתו של האדם לעוררו, ללבותו ולחזקו בבחירתו החופשית.
ואין זו תוצאה של עבודה רוחנית רגילה, אלא העבודה הקשה ביותר מכל העבודות, יותר מסיגופים ותעניות, יותר מהתיגעות בעיון התורה, משבירת כעס ושאר מידות רעות.
בפרק זה ננסה להביא מדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, בדבר חיוב מצות השמחה ומעלתה, על מנת לחזק בלב את ההכרה בחשיבותה ואת הנחיצות הגדולה לקנותה.
כותב הזוהר הקדוש: "פתח רבי יהודה ואמר: "עבדו את ה´ בשמחה" (תהילים ק´ ב´), כאן למדנו שכל העבודה שצריך האדם לעבוד את הקדוש ברוך הוא צריכה להיות מתוך שמחה ורצון הלב - כדי שתהיה עבודתו בשלמות" (זוהר כי תבוא על פסוק "תחת אשר לא עבדת").
ולא זו בלבד שעבודתו חסרה משלמות, כאשר אינה בשמחה, אלא שהאדם עלול חלילה אף להענש על חסרון השמחה בעבודתו, כמו שנאמר בפרשת ´כי-תבוא´, שסיבת כל הקללות הנוראות המובאות שם היא אחת: "תחת אשר לא עבדת את ה´ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח מ"ז). ופירש רבינו בחיי על פסוק זה: "יאשימנו הכתוב בעבדו את השם יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה, יש לו שכר על השמחה. ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכן צריך שיעשה האדם את המצוות בשמחה ובכוונה שלימה" (רבינו בחיי פרשת ´כי תבוא´ על הפסוק הנ"ל).
ויש להקשות - מדוע כה חמור חסרון השמחה בעשיית המצוה? הלא סוף סוף קיים האדם את מצוות ה´? אלא שנאמר בגמרא: "רחמנא ליבא בעי" - הרחמן חפץ בעבודת הלב (סנהדרין ק"ו, זוהר תרומה קס"ב). כלומר הקדוש ברוך הוא רוצה שקיום מצוותיו ינבע מתוך רצון אמיתי לקיימן והשמחה מגלה את מציאות הרצון הזה. כשאדם רוצה דבר מה הוא עושהו בשמחה, וכשעושהו מתוך עצבות סימן שאינו חפץ בזה. העדר השמחה, אם כן, מצביע על פגם בעיקר - הוא הרצון, ועל כן כעסו של ה´.
השמחה, אף שאינה נמנית כמצוה מתרי"ג מצוות, הרי היא תנאי, העובר כחוט השני בכל המצוות והנצרך לקיום כולן. "העושה מצוה אחת בזריזות ובשמחה", כותב הרמב"ם, "כאילו קיים כל התרי"ג מצוות (הביאו ספר התולדות בן פורת יוסף עמ´ ס"ח). ועל כן אין השמחה ´סתם´ מצוה, אלא, כלשון רבי נחמן, "מצוה גדולה", "כי שורש נקודת כל המצוות היא השמחה" (ליקוטי מוהר"ן תורה ע"ח).
וכן כתב בספר ´חרדים´ בתנאי המצוות: "התנאי הרביעי: השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורונא הוא דשדיר ליה קודשא בריך הוא (שי הוא הנשלח לו מאת הקדוש ברוך הוא).
ולפי רום השמחה יגדל שכרו, וכן גילה הרב החסיד המקובל מורנו הרב יצחק אשכנזי זצ"ל (האריז"ל) לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח-הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה ומצוה בשמחה גדולה לאין תכלית" (ספר ´חרדים´, הקדמה למצוות סעיף ד´).
להרחבת העניין נביא כאן את דברי האריז"ל בשלמות ממקורם בספר ´שער המצוות´ בהקדמה: "דע כי העושה מצוה אין מספיק לו במה שיעשה אותה, שהרי מצינו בדברי רבותינו ז"ל שאמרו "כל העושה מצוה אחת מיטיבין לו ומאריכין לו ימיו" וכיוצא בזה אמרו כל המקיים מצוה פלונית יש לו כך וכך, והנה ראינו כמה וכמה מצוות שעושים בני אדם ואינם מתקיימים דברי רבותינו חס ושלום בעניין גודל שכרם אפילו בעולם הזה. אבל השורש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא, וממהר להסירה מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ בלב ובנפש ובחשק גדול, כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה המצוה. ...וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי כך יזכה לקבל אור עליון, ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוח הקודש, ועניין זה נוהג בקיום כל המצוות כולן, בין בעת שעוסק בתורה".
גם ה´חיי אדם´ (מחשובי הפוסקים) מונה את השמחה כתנאי יסודי לקיום המצוות וזו לשונו: "השמחה הגדולה במצוה, ופירש האריז"ל שזה שכתוב: "תחת אשר לא עבדת וכו´ בשמחה ובטוב לבב מרב כל", רוצה לומר שלא שמחת בעבודה יותר מאילו מצאת רוב תענוגות ואבנים טובות ומרגליות" (כלל ס"ח סעיף י"ג).
וכן ביאר אור-החיים הקדוש בפסוק "והיה אם שמוע תשמעו" (דברים י"א י"ג): "פירוש והיה - לשון שמחה, ותנאי הוא הדבר, אם תהיה שמחה של מצוה", כלומר שהשמחה היא מתנאי קיום כל המצוות, כמרומז בלשון "והיה".
וכן לשון הרמב"ם בהלכות דעות: "הדרך הישרה וכו´ ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו" (רמב"ם הלכות דעות פרק א´ סעיף ד´).
עוד אמרו חז"ל בגמרא: "ושיבחתי אני את השמחה" (קהלת), זו שמחה של מצוה. ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת ל´), ופירש רש"י: "מצוה היא להשרות עליו שכינה".
החיד"א מכנה את השמחה ´הידור מצוה´ וכותב: "הידור מצוה, שיהא שמח הרבה בעשייתה, וכתבו ז"ל דנוטל שכר הרבה על עשייתה בשמחה יותר מהמצוה גופא"! ("סדר עבודת הקודש" ציפורן שמיר סימן י"א סעיף קס"א).
ובעניין שכר השמחה הפליגו בדבריהם בעל ה´ראשית חכמה´ ובעל ה´אורחות צדיקים´ באומרם: "כל העושה מצוה בשמחה יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא" (´ראשית חכמה´ שער אהבה כ"ה. ´אורחות צדיקים´ שער השמחה). וכתב הפלא יועץ´: "והשכר היותר גדול שיש על השמחה שזוכה להשגת החכמה והשגת השלמות" (´פלא יועץ´ אות שמחה).
עוד נמצאנו למדים במעלת השמחה - שהיא המעוררת לאהבת ה´ (שהיא, כידוע, מצוות עשה מן התורה), וכמובן מדברי רבי חיים ויטאל בספרו ´שערי קדושה´: "ובהיותו עובד ה´ בשמחה, כמו שכתוב "עיבדו את ה´ בשמחה"... השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להתדבק בו יתברך" ("שערי קדושה" חלק ב´ שער ד´).
"וע"י עשיית המצוות בשמחה", כותב רבי נחמן מברסלב, "נשלם הקדושה, ומעלה החיות והקדושה שבקליפות" (ליקוטי מוהר"ן כ"ד סעיף ב´). כלומר, שע"י השמחה דווקא יכול האדם לתקן כל מה שפגם ע"י חטאיו בכל הגלגולים, להשלים כל חסרונותיו (ליקוטי מוהר"ן צ´), ולסייע בכך גם לתיקון כלל נשמות ישראל וגאולתם ככתוב "כי בשמחה תצאו" (ישעיהו נ"ה י"ב) שע"י מצות השמחה דווקא עתידים בני ישראל לצאת מגלותם (ליקוטי מוהר"ן כ"ד סעיף ב´, תניינא י´). וכן אמר רבי נחמן לאנשיו: "אם תהיו שמחים - יביא הדבר טובה לכל העולם" ("שיח שרפי-קודש" א´ סימן ק"ע).
עוד ממעלות השמחה, שנותנת לאדם חיות (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב) וכח להכניע את יצרו הרע המתגבר עליו בכל פעם (ליקוטי מוהר"ן כ"ה ה´). ואף במלחמה גשמית חשובה השמחה כמו שאמר רבי נחמן על העם הרוסי: "הם אנשים שמחים, ומשום כך הם מנצחים במלחמותיהם" (שיח שרפי קודש ב´ סעיף א-צ"ה).
ומי שהוא שמח, הקדוש ברוך הוא בעצמו עוזר לו לשמור את הברית (ליקוטי מוהר"ן קס"ט), שזה עיקר הנסיון של האדם בעולם הזה (שיחות הר"ן קט"ו).
וע"י השמחה ניצולים ממיתת הבנים (שיחות הר"ן ס"ה).
ומחזקת שכלו של האדם (ספר המידות שמחה אות ג´).
ומגינה עליו (שם אות ה´).
ומצליחה דרכיו (שם חלק ב´ אות ל´).
ואף לבריאות הגוף תועיל, ככתוב: "לב שמח ייטיב גהה" (משלי י"ז כ"ב), ופירש ה"מצודת דוד": "השמחה תיטיב לגוף כדבר רפואה". וכן כתב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן: "השמחה היא רפואה גדולה, וכל החולאים הבאים על האדם, כולם באים רק ע"י קלקול השמחה וכו´" עיין שם (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כ"ד).
והזוכה להתחזק במצוות השמחה, מלבד כל המעלות הנפלאות שמנינו, יכול לזכות גם להנצל מדין גיהנום, כמו שאמר פעם רבי נחמן לאדם אחד: "אם היית בשמחה תמיד, לא היית רואה פני גיהנום" (שיח שרפי קודש א´ סימן ת´).
הסיבה העיקרית שבגללה בני אדם רחוקים מהשם יתברך ונלכדים בתאוותיהם, מסביר רבי נחמן, היא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, כלומר שאין הם מיישבים היטב את דעתם ומנסים לחשוב מהי תכלית כל התאוות וכל עניני העולם-הזה. וכל זאת רק מחמת שהם שרויים בעצבות ובמרה שחורה, ומשום כך אין מוחם מיושב ובסופו של דבר מניחים ליצרם הרע להטעותם ויורשים גיהנום חלילה.
לעומת זאת, אדם שמוחו משוחרר מעצבות ומרה שחורה - יכול לשמוח, ובעת שהוא שמח הרי מוחו הוא במצב של חירות מתאוות ומידות רעות, ועל כן במצב כזה הוא יכול בקלות למשוך את עצמו אל ה´ יתברך (ליקוטי מוהר"ן תניינא י´), וממילא גם לזכות להנצל מדינה של גיהנום, ולזכות לרב טוב הצפון לצדיקים.
מצב הגוף - ראי הנפש
מבנה גוף האדם ואבריו הוא השתלשלות והתגלמות של סודות עליונים ונשגבים. כנגד כל כח וספירה קיים אבר רוחני בנפש האדם וכנגדו קיים אבר גשמי בגוף הגשמי.
על פי הקבלה, מורכבת המציאות מארבע עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה (המרומזים בארבע אותיות שם הוויה, וכן בארבע יסודות - אש, רוח, מים, עפר).אותם עולמות משתקפים גם בעולם הקטן, הוא האדם, וכנגדם קיימות באדם ארבע מרות: מרה לבנה (בראות), מרה ירוקה (במרה), מרה אדומה (בכבד), ומרה שחורה (בטחול).
המרה השחורה, המכוונת כנגד היסוד הגשמי ביותר, הוא העפר, מכילה למעשה מעין סם חריף. חלק מזערי מסם זה מגיע אל הקיבה ושם מסייע בפרוק המזון ועיכולו.
אולם מאחר שהאדם מורכב גם מגוף וגם מנפש, משפיעים התהליכים הגופניים על נפשו והתהליכים הנפשיים על גופו. אחד ממצבי הנפש הקטלניים ביותר ובעלי ההשפעה ההרסנית ביותר על הגוף (ובוודאי על הנפש) הוא העצבות.
כשאדם שרוי בעצבות, מבאר רבי נחמן, מייצר גופו מרה שחורה בכמות מוגברת, וזו פוגעת ומעכבת את זרימתם של כל כוחות החיים שבו, עד כדי טשטוש ועכוב תפקודו התקין של המח.
וכן כותב רבי נחמן: "על ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו"... (לקוטי מוהר"ן חלק ב´ תורה י´).
מהו בעצם חולי? חולי הוא מצב שבו אין האברים מתפקדים כראוי ומחלוקת שרויה ביניהם.
אותו חוסר סדר והרמוניה בכוחות הגוף הגשמיים נובע ממצב דומה באברי הנפש הרוחניים, כפי שביארנו לעיל.
סילוק החולי, אם כן, חייב להתחיל בסילוק הסיבות הנפשיות שהצמיחו אותו.
שמחה - שפע בלתי פוסק
"כל החולאים הבאים על האדם - כולם באים רק מקלקול השמחה", מכריז רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן חלק ב´ תורה כ"ד), ומאריך שם עוד בביאור העניין, שיש עשרה סוגים של דופק (ועל פי הדופק ניתן, כדבריו, לדעת את מצב בריאותו של האדם), וכנגדם ברוחניות קיימים ´עשרה מיני נגינה´, שהם עשרה מיני תדרים של זרימה הנשפעים לאדם מלמעלה.
וכשאותם עשרה מיני נגינה מנגנים וזורמים כראוי, אזי גם הדופק, דהיינו קצב זרימת הדם, תקין וסדיר.
"והכלל", מסיים שם רבי נחמן את דבריו, "שצריך להתגבר מאד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, ועל כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד, ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל".
הקדוש ברוך הוא משפיע תמיד לאדם כח ואנרגיה שדי בהם בכדי לקיים את גופו ונפשו בטוב ובנעימים לאורך ימים.
כל קלקול בתפקוד הגוף והנפש בא מצד האדם, ובסיבתו בלבד חוסם האדם את הנתיב לאותו שפע אלוקי, ממש כשם שדבר מה גשמי הניצב מול אור השמש יוצר צל ומונע מאורה להגיע אל המקום שמתחתיו.אותן חסימות עשויות, במוקדם או במאוחר, להתבטא גם בגוף ממש.
והפתרון? שמחה, הלא היא פתיחת ניקוי כל הערוצים בין האדם לאלוקיו, מקור השפע העליון, ונתינת אפשרות לאורו לחזור ולמלא את ישותנו חיות. (ומי אינו חש, בשעת שמחה, עד כמה גופו קל יותר? עד כמה פשוט ומושג יותר לפעול ולהצליח. כמה מרץ מעניקה השמחה, ולעומת זאת, כמה כבדות, רפיון ידיים וקושי מלווים את תחושת העצבות, הבאה מיסוד העפר).
התעלות מעל הטבע
אמנם, כבר הזכיר רבי נחמן בדבריו כי "טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן". ולכן השמחה איננה מצרך מצוי, ולא רבות הסיבות המזדמנות בחיי האדם המעוררות אותה.
אולם רבי נחמן איננו מדבר על שמחה מזדמנת, כזו המתעוררת בלב האדם משהוגשמו משאלותיו, או כשהוא חש שבע רצון.
המדובר על שמחה נשלטת, שמחה שניתן למצוא לגייס" אותה בכל מצב, גם במצב של קושי, גם בעת שאין הדברים מתנהלים כרצוננו.
"צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה"!
מדובר כאן על מאמץ, לא על דבר שמתרחש ממילא. אולם אם נזכה ללמוד את הסוד הזה, למצוא שמחה בכל מצב, לא תהיה מניעה בעולם שתוכל למנוע בעדנו לחיות באופן הרמוני ונקי, ללא תחלואי גוף ונפש.
"כל השמחות - הן רק בשעתן", כותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן חלק ב´ תורה ל"ג), "כגון למשל שמחה של חתונה או ברית, השמחה היא רק בשעתה, ואם יסתכל על הסוף, אין שום שמחה בעולם, כי סוף אדם למות". כל אותן שמחות הממלאות את ימינו ואשר נובעות מתוך התמלאות מאוויים, אינן שמחות של ממש, כי אותם דברים שאנו שמחים בהם בסופו של דבר יאבדו ויכלו.
"אבל אם יסתכל על הסוף של הסוף - אז יש לו לשמוח מאד, כי סוף כל סוף, דהיינו התכלית - הוא טוב מאד".
האמונה בתכלית, בבורא המנהיג את הכל ומכוון את הכל אל תיקונו הנצחי, היא היא לבדה שורש השמחה האמיתית, וככל שתתעצם האמונה הזו, כך תתעצם השמחה המתלווה לה
בברכה
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-8 חודשים ספקטרום של רגשות יוֹסֵף
אני יודע שעבר הרבה זמן, אבל השבת קראתי בספרו של הרב סולוביצ'יק 'מן הסערה' ומצאתי חיזוק לדברי, נתינת מקום לרגשות שונים וזהירות מאבסולוטיות של רגש אחד. והדברים גם יפים מצד עצמם, אז אני מצטט:
"אופיים הדיאלקטי של קיומנו ושל חויותינו מתבטאים בעיקרון ההלכתי בדבר הטוטאליות של מכלול חיי הרגש שלנו. היהדות עמדה בתוקף על שלמותה וכוליותה של מערכת הרגשות המשתרעת במעין קשת רחבה מן השמחה הסימפטיה והענוה, אל הכעס העצב והחרדה. הענקת מעמד בלעדי לאחד הרגשות על חשבון האחרים, או העמדת רגשות מסוימים במרכז בלא כל תנאי, תוך דחיקת האחרים אל השוליים עשויות לגרום לסיבוכים מזיקים בהתפתחותה הדתית של האישיות.
הנצרות דרך משל העניקה לרגש האהבה מעמד אבסולוטי והשגיבה אותו לדרגה כמעט מיתית. לא עלה בידיה להבין כי רדוקציה חד צדדית של פעילותו הרגשית של האדם, תורמת הן לדלדול יכולותיו היצירתיות וכשרונותיו של האדם, והן לעיוות מודעותנו הקיומית ותמונת העולם שלנו, דבר שהביא למסקנות שגויות ולמעשים של צביעות.
ככלל היהדות ניסתה מאז ומתמיד לשמור על איזון בין תחושות מנוגדות ולאמץ לה את הטוטאליות של החויה הרגשית האנושית. אל לנו לומר כי האהבה היא תחושה אצילה לגמרי בעוד שהכעס הוא תמיד רגש נקלה. ערכם ומשמעותם המוסרית תלויים בנסיבות היסטוריות ובאובייקט אשר כלפיו מכוונים במודע רגשות אלו.
ההלכה מדברת באורח נורמטיבי על אבל ושמחה - תחושות של אשמה וייאוש מחד גיסא ועל בטחון בלתי מוגבל ואמונה עצמית מאידך גיסא. לעולם אל לנו להסיר מנגד עינינו את המודעות אל הכריזמה האנושית המתגלה בספקטרום הצבעוני של חוויתנו הרגשית בכוליותה.
בפרק ג' המפורסם שבספרו נותן קהלת ביטוי לשינויים התדירים של עמדותינו הרגשיות המשקפים אירועים המשנים את אופיים הססגוני:
לכל זמן ועת תחת השמים. עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע.. עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד.. עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום."
(מן הסערה, עמ' 183-189 בדילוגים)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-8 חודשים רגשות ליוסף דן-1
מעניין איך יסביר הרב סולוביציק את המקורות שהבאתי מ:
רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר"ן:
רבי חיים ויטאל בספרו ´שערי קדושה
בעל ה´ראשית חכמה´ ובעל ה´אורחות צדיקים´´
"מצודת דוד":
אור-החיים הקדוש
הרמב"ם
החיד"א
ולסיכום:
הדעה שהבאת היא דעת מיעוט ולא הייתי מסתמך עליה.
הייתי מצפה שתביא ראיות מוצקות יותר לדעתך ולא דעת מיעוט.
קח עוד זמן לחפש עוד מקורות לחיזוק דעתך-לי מאד קשה לקבל אותה.
בברכה
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-8 חודשים ובכל זאת, מורכבות יוֹסֵף
דן 1,
אם תשים לב הרב סולוביצ'יק לא כתב שהעצב הוא הרגש המועדף על היהדות, וגם אני לא אמרתי את זה בשום שלב. בסך הכל הוא אמר שהוא רגש שקיים ולפעמים אפילו הוא נצרך, כמו בשעת אבלות לא עלינו, שזהו הנושא של הספר (לא רק אבלות, גם התמודדות עם יסורים ומצבים קשים בחיי האדם). וגם יונה (של צ'כוב, בתחילת השרשור) שהוא מי שגרם לך להתרעם, היה באבל על מות בנו. הרב סולוביצ'יק בסך הכל אמר שלתת בלעדיות לרגש מסוים על פני רגשות אחרים הוא פסול, ולא נראה לי שאף אחד מהחכמים שהבאת יחלוק על זה. גם אני יכול לצטט אין ספור מקורות בחשיבות הענווה או בחשיבות החסד, זה לא אומר שאין מקום לדברים אחרים. וכבר אמרו 'תורת ה' תמימה משיבת נפש' (תהילים יט) מתי היא משיבת נפש כשהיא תמימה-שלמה, להביא מקורות על נושא מסוים שברצונך להוכיח זו לא בעיה, הבעיה היא להביא את המכלול ואת הנושא בשלמות, להבין את ההקשר ואת המורכבות.
אם כבר הזכרת את הרמב"ם דווקא הוא דגל בדרך האמצע, ובטח לא בקיצוניות: "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת... ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו דעות ממוצעות נקרא חכם" (דעות א,ג).
ואם מקורות אתה רוצה אז הנה מקורות קדומים יותר, מהגמרא (ברכות לא,א):
(בתרגום חופשי על ידי) "רב אשי עשה חתונה לבנו, ראה את החכמים שהיו מבודחים יותר מידי, הביא זכוכית לבנה (יקרה) ושבר לפניהם, ונעצבו.
אמרו לו החכמים לרב המנונא בחתונת אחד החכמים, תשיר לנו! אמר להם: 'ווי לנו שאנו עתידים למות, ווי לנו שאנו עתידים למות'.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה".
ועם כל הכבוד לכולם, מי לנו גדול מקהלת שכבר הציטוט שלו מופיע גם במה שכתבתי לך מזמן, וגם אצל הרב סולוביצ'יק: 'עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד'.
אני יכול לצטט עוד מקורות אבל זו לא דרכי, אם רק מקורות משכנעים אותך, סבבה, אבל אני מכיר לא מעט אנשים שהולכים בדרך שאתה מייצג, ודווקא ההשקעה האובססיבית שלהם בלהיות שמח ורק בשמחה וכו' גורעת וגורמת להם להשקיע כוחות רבים, ובסופו של דבר הם מותשים ומזניחים כוחות נפש אחרים שקיימים בהם. לדעתי הפשטות והטבעיות חסרה להם. אם קרה לאדם מקרה מצער והוא כל הזמן מנסה להיאבק ברגשות העצב שעולים בו בדרכים מלאכותיות יכול להיות שהוא בסוף יהיה שמח, אבל הוא ישקיע המון כוחות, ויכפה את עצמו ואפילו יזיק לעצמו בהדחקה הזו. במקום זה הוא יכול להיות עצוב עשר דקות או חצי שעה (או כמה שצריך ביחס למקרה) להצטער על מה שקרה, לתת ביטוי לעצב, לבכות אם צריך. ואחרי זה להתגבר באופן טבעי, לפגוש אנשים לשוחח על מה שקרה, לכתוב, לנגן או כל דבר אחר ולהמשיך הלאה. לדעתי זה הרבה יותר בריא לנפש. אף אחד לא מדבר על התמכרות לעצב, להיפך מדובר על שימוש בעצב לחיים בריאים ושמחים בסופו של דבר. הקיצוניות היא תמיד בעייתית.
אני לא חושב שאף אחד מהציטוטים שציטטת אינו חולק על זה, ואם לדעתך כן, אז אני סומך על קהלת על הגמרא ועל הרב סולוביצ'יק.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים אין שלימות בעבודת השם ללא שמחה דן-1
כותב הזוהר הקדוש: "פתח רבי יהודה ואמר: "עבדו את ה´ בשמחה" (תהילים ק´ ב´), כאן למדנו שכל העבודה שצריך האדם לעבוד את הקדוש ברוך הוא צריכה להיות מתוך שמחה ורצון הלב - כדי שתהיה עבודתו בשלמות" (זוהר כי תבוא על פסוק "תחת אשר לא עבדת").
ולא זו בלבד שעבודתו חסרה משלמות, כאשר אינה בשמחה, אלא שהאדם עלול חלילה אף להענש על חסרון השמחה בעבודתו, כמו שנאמר בפרשת ´כי-תבוא´, שסיבת כל הקללות הנוראות המובאות שם היא אחת: "תחת אשר לא עבדת את ה´ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח מ"ז). ופירש רבינו בחיי על פסוק זה: "יאשימנו הכתוב בעבדו את השם יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה, יש לו שכר על השמחה. ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכן צריך שיעשה האדם את המצוות בשמחה ובכוונה שלימה" (רבינו בחיי פרשת ´כי תבוא´ על הפסוק הנ"ל).
מה לעשות ואני סןמך על הרשב"י בנושא קיום מצוות בשמחה.
השמחה היא עבודת השם האמיתית.
עצב הוא סוג של עבודה זרה.
מצטער אבל פספת את העיקר.עשית סלאט ירקות בין שמחה בקיום המצוות לבין שחוק והוללות.שחוק והוללות הם שליליים אבל לא שמחה בעבודת השם וקיום המצוות.
שיטת הרב סולוביציק נמצאת בדעת מיעוט ביחס למקורות שהבאתי כמו שכבר הבהרתי לך.
בברכה
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-7 חודשים אכן, קיומנו הוא קיום חסר יוֹסֵף
דן 1,
שוב אתה מכניס דברים בפי שלא אמרתי. לא אמרתי שצריך לעבוד את ה' בעצבות. ולא צריך להגיע בשביל זה עד לספר הזוהר, זה פסוק מפורש בספר דברים, כמו שהבאת בעצמך. אבל שוב אתה לוקח רק נקודה אחת ומעצים אותה, ומתעלם מהקשרים אחרים.
אם אכן כדבריך כל עצב הוא עבודה זרה אז אני מבין שרבים מגדולי התנ"ך עבדו ע"ז, הנה כמה דוגמאות:
השבטים עבדו עבודה זרה שהרי אחרי מעשה דינה נאמר: "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל", וכן אחרי מות אביהם כאשר פחדו שיוסף יתנקם בהם "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה".
יהונתן לאחר ששאול אביו רצה להרוג את דוד (שמואל א פרק כ) "ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם כי נעצב אל דוד כי הכלמו אביו".
דוד המלך לאחר מות בנו אבשלום (שמואל ב פרק יט) "ותהי התשעה ביום ההוא לאבל לכל העם כי שמע העם ביום ההוא לאמר נעצב המלך על בנו".
ואפשר להביא עוד כהנה וכהנה דוגמאות. נראה לי שאתה מפספס את הנקודה, יש מקום לכל דבר, הכל תלוי במינון ובנסיבות. בודאי שעבודת ה' המובחרת היא מתוך שמחה, אבל יש גם נקודות אחרות בחיים, לצערנו, הקיום שלנו הוא לא מושלם וצריך להתמודד עם חסרונות בגבורה, ולפעמים להגיד 'שמחה שמחה' היא בריחה ולא התמודדות, לפעמים.
ובאמת, אם אין לך אלא מקורות נוספים, אז נראה לי שמיצינו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
לפני 16 שנים דבריך דברו אלי מאירקה
נהניתי מאד לקרוא את דבריך כנ"ל והזדהיתי עם חלק מהם.
לגבי הפיסקה האחרונה,נראה לי שכדי לשמוח באמת מ"הסוף של הסוף" צריך להגיע לדרגה רוחנית מאד גבוהה שהרוב הגדול של היהודים אולי אינם מסוגלים להגיע אליה .
נראה לי שרוב האנשים מסוגלים נפשית ורוחנית רק משמחות הנובעות מהתמלאות מאוויים,בין
נפשיים/רוחניים ובין גשמיים.
גמר חתימה טובה
ממאירקה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 16 שנים ו-1 חודשים אני חושב שזכית בתואר "התגובה הארוכה ביותר בסימניה" :) קורנליוס (ל"ת)
-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים תודה לקורנליוס דן-1
תודה על המחמאה?
כיוון שאף אחד לא קורא עד הסוף-יצאתי צדיק או צודק?.סתא...ם.
שמח שלא התעייפת ואולי גם קראת .... לפחות חלק.
שנה טובה
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים אַתָה הַשָׁר וְהַשִּיר לֵך עֳבֳד תום
מכיר את שיר היוהרה של אבן גבירול? ("אני השר")
*
למרות שלא הייתה לי סבלנות לקרוא את מה שכתבת,
ועל אף כל הדיוק והשלמות,
אני סבורה כי העצב הוא חלק מההתפתחות שלנו,אנחנו צריכים לקבלו כחלק מקריעתינו כאנושיים.
מַה תִּפְחֲדִי, נַפְשִׁי, וּמַה תָּגוּרִי?
שִׁכְנִי וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי!
(מה תפחדי/שלמה אבן גבירול)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים היגון והתום ii דן-1
אהלן תום,
לא יודע למה נתפסת לעצב דווקא.
גם קנאה,תאווה,כבוד,שנאה,גאווה הם חלק ממהות האדם ומופיעים בחיינו והם חלק מכך שהאדם נברא חסר.
מה המיוחד בעצב שאת כ"כ מתרפקת עליו?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים מדוע נתפסתי ליגון: תום
כנראה בגלל הציטוט:
"... והיגון אדיר עד אין גבול. אילו נבקע חזהו של יונה, והיגון היה נשפך ממנו, היה, לכאורה שוטף את כל העולם כולו, ועם זאת סמוי הוא מן העין. הצליח להסתתר בקליפה של מה-בכך, ואפילו אתה מעלה אש בצהריים, לא תמצא אותו".
אינני '''מתרפקת''' על העצב,אל תדאג.
אני לא מסוגלת להסכים עם המשפט בו אתה אומר שהאדם נברא חסר מפאת התכונות השליליות שלו.לא נכון ~~מבחינתי~~ .
בעיני, זאת למעשה, השלמות.
"מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה-יפה אמר.בודאי היא קרועה ! אי אפשר לנו לתאר בשכלנו, איש שאין נשמתו קרועה.רק הדומם הוא שלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על-ידי רעיון כללי, שבגדלותו וברוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה."
(חדריו,הרב קוק,עמ' רכח').
אני מאמינה כי הסתירות בנפשו של האדם,שהן, לראות עיני,עיצובו העיקרי כאנושי (ויוסף ציטט כאן לא מזמן מהרב קוק ומונטיין לגבי הסתירות בנפש האדם- http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=12746)...הן הן תוצר ישיר של הרגשות 'המתנגשים' שלנו. בעצם,אלו ההשלכות של הרגשות שלנו על חשיבתנו הייחודית כבני אדם תוהים ואמביוולנטים.
זאת דיאלקטיקה הרמונית .
בכל אופן,אני רואה רלוונטיות לציון העובדה כי העמדה שלי נוגעת להלך הרוח של תשובתך, ואינה קשורה לציטוט של צ'כוב, שהוא מקסים בעיני בפני עצמו, וניתן להרהר בו בכל חודשי השנה.
תום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים לחיזוק דבריה של תום - אקח כמשל את הספינקס שבמצרים קורנליוס
הספינקס החל כ... סלע גיר עצום. לכשעצמו, לסלע הזה לא הייתה יחודיות.
הוא גולף ופוסל על ידי פסל אחד, או כמה - עד אשר הגיע לצורתו הסופית. בלי אותן "מכות בסלע" הרי שלא היה הספינקס מה שאנו מכירים אותו היום.
התכונות והחוויות השליליות מעצבות אותנו לא פחות מאלו החיוביות. אין זה בהכרח אומר שהן *תמיד* הופכות אותנו לאנשים טובים יותר - אבל אני מדבר באופן כללי על עיצוב האופי שלו.
אגב, אם נחזור לדוגמה של הספינקס - הספינקס היום חסר אף. האגדה הרווחת היא שאפו נורה ורוטש על ידי חיילי נפוליאון בשעת אימון, כשעמדו לכבוש את ארץ ישראל (אגב, יש איורים מלפני תקופת נפוליאון שמציגים את הספינקס חסר אף).
אותה מגרעה - חוסר האף שלו - הפכה להיות חלק ממנו. לטוב ולרע - הספינקס שאנו מכירים היום הוא חסר אף. אין זה גורע מהספינקס ולו במעט - הערך שלו נשאר, ויישאר.
ועל כן אין להמעיט מערכן של התכונות השליליות, ולהגיד שהן גורעות מטבעו של האדם. אם היום ירכיבו לספינקס אף מלאכותי - סביר להניח שהמעשה יעורר התנגדות.
אמנם נכון שבראייה היסטורית רובנו ככולנו היינו מעדיפים שהאף ישאר שלם מלכתחילה - אבל אין אנו יכולים תמיד לשלוט במאורעות השליליות שבחיינו. הן תמיד שם - ובלעדיהן - לא היינו בדיוק מי שאנחנו. היינו מעט שונים (ושוב - לטוב או לרע - אי אפשר לדעת, וגם חבל להתעמק בזה לדעתי...)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים הספינקס ומוזיאון יהדות איטליה דן-1
בהתייחס לספינקס עם האף החסר,
הייתי במוזיאון יהדות אטליה בירושלים וראיתי שם כיורים לנטילת ידיים עם פרצופים מגולפים בשיש שאפם שבור.מסתבר שהיהודים שברו את האפים כדי לא לעבור על איסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" מעשרת הדברות.האמן הוא אמן לא יהודי.
מה דעתך קורנליוס,
יתכן מצב שבצבא נפוליון היו גם יהודים שעשו מטווח על אפו של הספינקס מאותה הסיבה שהבאתי???
ואגב תכונות חיוביות ושליליות גם לאדם אופטימי וגם לאדם פסימי יש תכונות חיוביות ושליליות.אני דווקא בעד אופטימיות ושמחה.
שנה טובה
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים לא יתכן קורנליוס
מהסיבה הפשוטה שציינתי - יש ציורים מאמצע המאה ה 18 - לפני תקופת נפוליאון - שמראים את האף השבור של הספינקס.
האם יתכן כי בכל זאת היו אלו יהודים ששברו את האף ? אין לי דרך לסתור זאת. ובכל זאת - תסכים איתי שעבור אותם יהודים שעשו כן (אם עשו) - הפסל עם האף השבור הוא תוצר "טוב" יותר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים חוזי עתידות לביא
ואולי הציירים במאה ה18 היו חוזי עתידות.. מעין נבואה שמגשימה את עצמה..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים אולי :) קורנליוס
אולי גם הצייר הזה הוא איש מהעתיד שבנה מכונת זמן ובטעות נתקע במאה ה 18... :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים ספרים על מסע בזמן לביא
מכירים ספרים טובים על מסע בזמן?
- הארי פוטר והאסיר מאזקבאן / רולינג
- אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר
- קץ כל זמן / אסימוב
- אל אנאקרונופטה / אנריקה גספר אי רימבאו
- מכונת הזמן / ולס
- ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור / מארק טוויין
משהן נוסף?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים עוד ספרים על מסע בזמן שירה
-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים מסע בין כוכבים - המפגש קורנליוס
אמנם אני חושב שהספר מבוסס על סרט (ולא להפך) - אבל אני זוכר שקראתי אותו בהתלהבות בכתה ט' או משהו כזה :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים שיר היוהרה של אבן גבירול לביא
בשנת 1038 (עוד לא היה כוכב נולד בטלוויזיה) בהיותו כבן שש עשרה שנה, חיבר אבן גבירול שיר "אזהרות" על תרי"ג מצוות שנהגו לומר בבית הכנסת בחג השבועות ובראש שירו אמר:
אני השר, והשיר לי לעבד
אני כנור לכל שירים ונוגנים
ושירי הוא עטרה למלכים
ומגבעות בראשי הסגנים
והנני בשש עשרה שנותי
ובי שכל כמו בן השמונים.
שירים נוספים שלו למי שמתעניין:
http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/otsar/tabyub07.pdf
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים *עוד מתעסק* תום
את יגון קראת?
המועקה של יונה, גיבור הסיפור הקצר, נובעת פשוט משום הקור האנושי שהוא מוצא.
אני חושבת שהמוסר השכל החשוב ביותר הוא שיונה אינו מחפש -ה ז ד ה ו ת- אלא הקשבה.
אינני מוצאת בטקטס שהבאת ניגוד לצ'כוב...אולי פרספקטיבה אישית.
מדהים איך סופר של סוף המאה ה-19 רלוונטי כל כך, ואפילו עכשיו.
כאן בהודעה הזאת.
מ ו ע ק ה של אחרי חודש אב,
איי.
שנה טובה ושאר גינונים אדישים,
תום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים תום והיגון דן-1
מקבל באהדה את דעתך.
כתיבתי לא נובעת מאדישות.
אני גם לא מתחבא מאחורי גינונים ולא מתיימר לשדר קור אנושי.
לא חיפשתי מוסר השכל ,חיפשתי את השורש של הדברים שנכתבו.
בברכה
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים יגון תום
אתה כתבת לא מזמן..:
"מי יודע איזו בדידות מייסרת יותר: זו שהיא מנת חלקו של האדם אשר מסתכל על יקום אילם, על החלל האפל ועל הדרמה המונוטונית, או זו הפוקדת את האדם שעה שהוא מסתכל על חברו בדומיה. מי יודע אם האסטרונאוט הראשון שינחת על הירח וייתקל בנוף מוזר משונה ואיום, ירגיש בדידות גדולה יותר מאשר אדם הנסחף בזרם המון חוגג בכרך של מיליונים".
בהמשך העמוד-
"הכשלון הוא הדרך להשגת הגאולה השלימה. הריעות החדשה הזאת אינה באה על ידי כיבוש אלא על ידי כניעה ונסיגה.'ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם'.האדם נכבש ונוצח-ובכשלונו מצא את חברו."
(איש האמונה/סולוביצ'יק,עמ' 26)
"והסוסה לועסת ומקשיבה,נושפת על ידי בעליה".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
