"מגלה אני בנפשי פנים אחרים ושונים לרגעים, הכל לפי הצד שאליו אני מפנה אותה. אם אני מדבר על עצמי באופנים שונים, הרי זה משום שאני רואה את עצמי כל פעם באופן אחר. יש למצוא בי, בצורת מה, את כל הניגודים וההפכים, הכל לפי הנסיבות והחליפות שברוחי: ביישן ומחוצף, פרוש ותאוותן, פטפטן ושתקן, כבד תנועות ועדין הליכות, שנון וטיפש, סר-וזעף, שמח וטוב-לב, שקרן ודובר אמת, איש בינות ונבער מדעת, נדיב-לב וכילי ופזרן. כל אלה אני מוצא בקרבי במידת מה, הכל לפי הכיוון והצד שאני פונה אליו, וכל מי שיתעמק ויבחן את עצמו בשים לב ימצא בקרבו, ואפילו בתחום הכוח השופט אשר לו, ריבוי פנים זה, מלא התמורות וחסר הקבע. אשר לי, אין אני יכול לומר על עצמי שום דבר מוחלט, פשוט ויציב, בלי בלבול ובלי ערבוב, מנוסח במילה אחת. 'אני מבחין' – זה היסוד העיקרי והכללי במערכי ההגיון אשר לי".
(מיכאל דה-מונטיין, מסות, מתוך 'על הסתירות שבמעשינו').
"האדם צריך להכיר מנטייותיו הפנימיות את התוכן שהוא צריך להוציא מן הכח אל הפועל, וישמח תמיד בחלקו, ויחזיק בו בכל תוקף. ואם מרגיש הוא שיש לו תכונה מעורבת מכמה נטייות הפכיות, אל ישים אל ליבו מה שאצל רוב בני אדם נטייה אחת סותרת לחברתה, לחשוב שגם אצלו הדין כן, כי אז יאבד בידים חלק גדול מעצמיותו. אלא ידון, שכיון שכך הוא טבע נפשו, הינהו מוכשר לאחד בקרבו את הענינים שאצל רוב בני אדם הם מפורדים, והשלמת חוקו תלויה היא דוקא בהשלמתם של כל החלקים וכל הנטייות השונות והמנוגדות. וזה נוהג בין בעבודות מעשיות, בין בהשגת תורה וחכמה, בין ברגשי הנפש ותכונות המידות".
(הרב קוק, ערפילי טוהר, עמ' 74).
בעיקר מה שמדהים הוא איך שני ההוגים מתייחסים לאותה התופעה מזויות שונות. מונטיין צמוד לשיטתו הספקנית, והרב קוק צמוד לשיטתו האחדותית-הרמונית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
