ארז שקוע בענייניו, לא תומך בי ולא מנסה להקל. את אבא שלי הוא מסרב לבקר, טוען שאינו מסוגל לראות אותו כך. לרותם אני אומרת שסבא חולה ושאני לא רוצה שתדבק. המחלה שלו היא הטריטוריה שלי. אולי אפילו נוח לי הנתק הזה שבין חיי הקודמים בבית ההוא לבין חיי החדשים. אני כל כך שקועה בהורי עד שאינני מבחינה שהתנהגותו של ארז אינה אופיינית. כמה שנים קודם לכן אבא שלי אושפז בשל התקף לב. אמא שלי, שכהרגלה מוציאה מכל דרמה את המיטב, הודיעה לכל מי שאפשר, מתנחמת במילותיהן של חברותיה, הכנות והכוזבות כאחת . חדרו המה ממבקרים, רובם מאוסים עליו. אני הסתובבתי בין כולם ושתקתי, מנצלת את התואר "ביישנית" שדבק בי מילדותי. כשנודע לי שדוד איציק עתיד להגיע לביקור בשבת נלחצתי.
"הוא סתם בא להראות לאמא שלי שהוא בסדר ולהציק לאבא שלי באותה הזדמנות," אני קובלת בפני ארז. "אולי הוא מקווה שירגיז אותו מספיק ואבא שלי יקבל התקף לב נוסף וקטלני."
"אל תגזימי. הוא באמת כזה נורא?"
אני קרובה לבכי. "אני לא מגזימה, הוא רשע. פשוט אדם רע."
"טוב, אל תבכי, אני אדאג לזה שהוא לא יגיע."
"איך אתה יכול להבטיח דבר כזה?"
"תסמכי עלי. יהיה בסדר."
ואני ידעתי אז שאם ארז מבטיח באמת יהיה בסדר.
בערב שבת ארז מציין שהוא צריך ללכת לשעה, לא מציין לאן ולמה. אני לא חושדת, נותנת בו אמון מוחלט. בחוזרו הוא אומר "הכל מסודר."
"מה מסודר?"
"איציק לא יבוא לבקר את אבא שלך."
"איך אתה יודע?"
"הלדרמן שלי עשה את העבודה."
"מה זאת אומרת?"
"הוא לא יכול לנסוע. יש לו פנצ'ר בגלגלים."
"יש לו צמיג רזרבי, אתה יודע."
"תאמיני קצת בבעל שלך. ארבעה צמיגים מנוקבים. הוא לא ישיג ארבעה צמיגים רזרבים. עד שהוא יתקן את המכונית יעברו עוד כמה ימים ואבא שלך יתאושש."
אני קופצת עליו בחיבוק. ארז שלי המציל.
ואילו הפעם ארז לא מציל. אמנם הוא לא יכול, אבל גם לא מציע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
![דודה דיי (פעילה לשעבר [גילאי 12-13] )](https://simania.co.il/images/users/63456.jpg)
