***
לורנס ישב על כיסא לבן, עשוי פלסטיק, והביט בפניו הצהבהבות של אביו על מיטת בית החולים. הייתה זו שעה מאוחרת, ומבעד לחלון נשקף קו הרקיע הערפילי של העיר מנהטן. לורנס נשען לאחור, והעביר יד על שיערו השמנוני. היום בבוקר, בעת שישב במשרדו בבניין "קייל את אברלטון" וסרק את רשימות התביעה של לקוחותיו, קיבל שיחת טלפון מפקיד בבית החולים, שהודיע בקול מונוטוני שאביו לקה בהתקף לב קשה ונמצא כעת בטיפול נמרץ בבית החולים הדרומי בעיר. הוסיף ואמר ששכנה עלתה לדירתו על מנת לבקש כוס סוכר לעוגה שרצתה להכין, ומשראתה שאף אחד לא עונה לה והאורות בבית דולקים התעורר חשדה. היא גילתה שהדלת לא הייתה נעולה, פתחה אותה בזהירות ומצאה לנגד עיניה את ג'יימס שרוע על השטיח בחדר האורחים, מחוסר הכרה.
יש רגעים שאתה מרגיש שהכל נקרע ומתלקח בלהבות. שכל מגדל הקלפים הגבוה והיציב שבנית קורס ומתמוטט על השולחן בגלל משב רוח קטן. שלפתע גם יום שטוף שמש נראה עכור ומדכא. לורנס חווה את ההרגשה הזאת ברגע ששמע את ההודעה המרה על אביו.
הוא עזב את מעלליו ונסע במכונית השברולט הכסופה שלו בדרך לבית החולים. כשמצא חנייה, יצא החוצה בזריזות, נכנס פנימה, ושעט במסדרונות בחיפוש אחר החדר של אביו, תוך כדי שניסה להדחיק את המחשבות הנוראיות שקיננו בראשו באותה עת. כשנכנס לחדר הנכון, מצא את גופו הצנום של אביו מכונס במיטה, שמיכה לבנה מכסה אותו עד הצוואר. פרצופו היה חיוור מהרגיל, ורשתיות דם כבדות ואדומות נתלו מתחת לעיניו האפרוריות. כמה קווצות שיער לבנות הזדקרו בצידי ראשו. שפתיו היו יבשות וסדוקות. ראשו הקטן, העגול, היה מונח על הכרית הצחורה כשלג. עיניו הירוקות, שהיו מלאות בברק בדרך כלל, היו עצומות וכבויות.
לורנס חש איך הדמעות פורצות מבעד לעיניו, ולא הניח להן לעצור. אלפי תמונות, רגעים וזכרונות יפים ריצדו בראשו - הפעם הראשונה שאביו לקח אותו לסרט בבית הקולנוע כשהיה בן שתיים עשרה, גיטרת הגיבסון היקרה מפז שקנה לכבוד יום הולדתו, הפעמים שהלכו לטייל בעיר ושיתפו זה את זה בחוויותיהם, הדרך העדינה שבה אביו נהג להתייחס אליו גם ברגעים שהיה ממורמר, זעוף ועצבני. מעולם לא הרים עליו את היד ותמיד דאג להעריף כלפיו חום ואהבה.
אף העובדה שאביו היה בשנות השמונים המוקדמות לחייו, והיה עתיד למות מזקנה, העובדה שהאיש האהוב עליו ביותר יהיה קבור מתחת לאדמה הבוצית, מרחף בתהום חשוכה ואינסופית, לא נקלטה במוחו של לורנס.
הוא התיישב על שפת מיטתו של אביו, והניח לאצבעו לטייל במורד לחייו. לפתע נפקחו עיניו באיטיות, והבחינו בדמותו של בנו היושב סנטימטרים ספורים לידו. חיוך דל וקלוש הזדחל לשפתיו.
"לורנס... אני שמח שבאת," המשפט בקע מבין שפתיו באופן כה חלש, שנדרשו ללורנס מספר שניות על מנת לפענח אותו.
לורנס הניח אצבע רועדת על שפתיו ואמר, "זה בסדר, אבא. תנוח. הכל יהיה טוב."
הוא ניסה לומר את דבריו בטון קליל ועליז, אך מילותיו נשמעו מאולצות אפילו לעצמו. שתיקה קצרה השתררה ביניהם. ואז משהו בבית החזה של לורנס התפקע, וכמו בלון שהתרוקן ממנו האוויר, פרצו דבריו מבלי היכולת לעצור.
"אבא, אני אוהב אותך. אני מצטער על כל הרגעים שבהם התנהגתי באופן לא ראוי ומכובד. עכשיו אני מסתכל על כל התמונה בכללותה, ומבין שלא היה רגע אחד שלא היית טוב אליי. אני מעריך את כל היחס, החינוך והחום שהענקת לי ויודע שהיה לך קשה איתי מדי פעם. סליחה."
אביו חייך לעברו את החיוך העצוב ביותר שראה לורנס מימיו. "זה בסדר, בן... אני אוהב אותך יותר מאשר כל אחד אחר. ותהיה בטוח שכך זה יישאר תמיד..."
כעבור עשר דקות מצא את עצמו לורנס בחוץ, במסדרון בית החולים, עומד ליד חלון ראווה גדול שנפרש לגודל של קיר שלם והשקיף על הנוף המרהיב של מנהטן. השמש כבר שקעה, והשמים היו שחורים וזרועי כוכבים. הלבנה הייתה גדולה וחיוורת, והטילה גלים של אור כסוף ועדין שהאירו את העיר.
לורנס התיישב על גומחת החלון, הצמיד את כפות ידיו לזכוכית הצוננת, ונתן לדמעות לצנוח ולכסות על לחייו מבלי להרגיש שמץ קל של בושה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
