הוא עומד בדלפק הקבלה ומאיץ באשת הביטחון לגמור אם השאלות הטיפשיות האלה או שהוא יפספס את הטיסה.
לא אין לו פירות או ירקות.
אני מתקרב אליו מאחורה, כאילו במקרה. אני יכול לשמוע את הלב שלו דופק. אני יכול להריח את הדם זורם בגופו. אני יכול לראות טיפת זיעה מתגלגלת ממצחו. אין ספק, זה הוא.
הוא גומר עם השאלות, אשת הביטחון מלווה אותו למטוס, ומכניסה אותו פנימה.
אני מתחיל לעקוב אחריו ואשת הביטחון שמה לב, היא עומדת לעצור אותי בקול, אבל אני מקדים אותה.
אני שולף כרטיס מהכיס ומראה לה. היא נותנת לי להיכנס.
אני עוקב אחריו, הוא מתישב בכיסה מספר 35A ליד ילד קטן ואישה מזוקנת. הילד מחליף איתי מבט קטן, כמעט בלתי מורגש. אנחנו באותו הצד של המגרש.
בשורה משמאלו יש כיסא ריק וליד אישה עם שיער שחור, דווקא יפה, אולי שווה לעשות איתה משהו. אני מתישב לידה בדיוק משמאלו, אני חוגר את החגורה, ומסמן לילד להתחיל.
ויקטור ממש התעצבן על החיים, קודם אשת הביטחון שראתה בצנצנת חמאת בוטנים איום מדיני ולכן היה עליו לענות על שאלות בנושא תכולת תיקו מחדש.
ועכשיו הילד, זה שיושב לידו. בהתחלה הילד לא נראה איום ממשי על עצבנותו של ויקטור.
ויקטור התישב, בתנועות עצבניות הוא קרע את העטיפה של השמיכה ושם חגורת בטיחות.
הוא הזיז את הכיסא לאחור והתכונן לישון כשלפתע לידו צץ קולו קטן שאמר:"הי, גם אתה טס להו צ'י מין סיטי?"
הוא הביט בילד שלידו, שנראה רציני לגמרי.
"ילד, כל האנשים על המטוס המחורבן הזה נוסעים להו צ'י מין סיטי. עכשיו עזוב אותי בשקט ותן לי לישון" קולו היה עמוק ונשמע פי שתיים גרוע מהרגיל.
הוא התכונן לזה שהילד יעלב אבל במקום הילד הביט בו בסקרנות ואמר:" מה קרה שאתה כל כך עייף? אדוני"
"רבתי עם אישתי והיא זרקה אותי מהבית." אמר את הדבר הראשון שעלה על דעתו.
"אז איפה ישנת?" שאל הילד בפה פעור.
"בנמל התעופה, על ספסל" עד כמה שהוא שנא את זה, הוא נהנה לשקר.
"למה אתה טס?" שאל הילד.
"כי יש לי שם עבודה" לפחות זה לא שקר, חשב.
"מה אתה עושה?"
"אני חוקר נפט מגנטי"
"נפט מגנטי?"
"נפט שגורם למולקלות להתחבר"
"אתה חוקר?"
"כן"
הילד הושיט את ידו לפנים ללחוץ ידיים.
"אני יאיר ואתה?"
ויקטור עמד להגיד את שמו כשלפתע נזכר שבדרכון, תעודת הלידה והרישיון המזויפים לא קוראים לו ויקטור, קוראים לו סיימון דייויד.
הוא רכן לפנים ותפס את ידו של הילד.
" סיימון, נעים להכיר" אמר.
הוא חייך. ואז לפתע חיוכו נמחק.
הילד המשיך להחזיק את ידו.
לפתע כל האורות בטוס כבו.
שתי שניות אחר כך כל האורות נדלקו.
שלושה מושבים היו ריקים.
זה של ויקטור, זה של יאיר וזה של האיש שישב ליד האישה.
ויקטור התעורר בתא השירותים של המטוס.
רובה היה מוצמד לראשו מימין וסכין הוצמדה לצווארו משמאל, ידיו היו אזוקות ועל פניו היה רסן.
"בוקר טוב" אמר קול עמוק, זה עם הרובה.
"כן, ויקטור" אמר קולו של הסכין, בהפתעה זיהה ויקטור את הקול עם הסכין.
"יאיר, מה קורה פה."
"קודם כל, כמו שאתה לא סיימון אני לא יאיר."
"אז מה שמך?"
"אני סוכן 52 של S.H.A.D.E ראשי תיבות של Strategic Hazard Intervention Espionage Logistics Directorate או כמו שאתה מכיר אותנו, המגן."
"מה עשיתי?" שאל בקול מתחנחן
"אתה עצור על רצח המוני קניבליזם והריסת רכוש"
"אל תנסה לזוז, ואל תשלוף את נשקיך הם לא יעזרו לך פה."
"אתם יודעים מי אני? שאתם חושבים שרובה וסכין ישפיעו עלי?" הוא חייך בנבזיות, והתכונן לאקשן.
"האמת היא שכן, אנחנו יודעים מי אתה, ועם תתקוף אותנו תושפע מסם הרדמה"
הוא לא האמין להם, איומי סרק. שניה לפני שזינק שאל:"אז אם אתם כל כך חכמים, מי אני?"
הוא זינק, ידיו קרעו את האזיקים כמו נייר. ציפורניו הארוכות נשלפו לפניו של סוכן 52. שניה אחר כך הוא נפל בשינה.
"אנחנו יודעים מי אתה, אתה ויקטור קריד, סייברתות'"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה