שלוש הנקודות שהעלת טובות, מאתגרות ומנוסחות באופן ענייני ביותר. אני מקווה שהתשובות שלי יהיו ראויות להן. ומדוע? כי אני עצמי בתחילת דרכי, וטרם הסתיים תהליך הגיבוש של השקפת עולמי. לכן אני כותבת באופן מרוחק וכללי (בגדר רעיונות גרידא), ומהתליך הזה נובעת האהבה הגדולה שלי לדרך, לעשייה תמידית. אהבה זו מזהירה אותי מפני מה שעלול להתרחש אם הבנייה הזאת תסתיים: לא יהיה לנו יעד לשאוף אליו, ואנחנו עלולים להדרדר אל מחוזות השאננות, ההרס ושנאת-החינם. שלושתם המיטו עליינו אסונות כבדים לאורך ההיסטוריה (ביניהם גם חורבן בית ראשון ובית שני), ואם לא נעמוד על המשמר, הם עשויים להראות לנו את נחת זרועם שוב.
אם כן, בהגדרה שלי התכוונתי לחתירה לאיזון, ומבלי להכריע בפזיזות בין שלום מוחלט לבין שינאה יוקדת. אך זהו איזון שלא נותר תמיד ביחס קבוע - הוא משתנה ללא הרף. מה שמכריח אותנו לבדוק מפעם לפעם לאן אנחנו בכלל הולכים, ומה תכליתה של הליכה זו. לכן, אם נשכח לשם מה אנחנו כאן, נטאטא מתחת לשטיח את המכנה המשותף, או להבדיל, ניסחף אחר הכוח המסוכן של האחדות - נחוש על בשרנו את החורבן. לפני שנראה אותו נגוע בדבר-מה פיזי, הוא כבר יתן את אותותיו בנו, מבפנים.
אתה צודק. רעיונות רבים ונעלים אכן רקמו עור וגידים במציאות, ואף אני מאמינה שכך צריך להיות; המציאות היא המבחן המיימן ביותר ליעילותם של רעיונות. אלא שהמקרה של "בית שלישי" (בפירוש הפשט שלו) הוא עניין קצת יותר מורכב. גם מבחינה מעשית (אציל התייחס לכך בשלב יותר מוקדם של הדיון, אם כי אני מסתייגת מהסגנון שבאמצעותו הועברה הטענה) וגם בגין חוסר הבשלות שלנו לתקופה זו.
אולי אני נאיבית, אבל לדעתי כן נכנסנו לתהליך הבנייה שלנו כעַם. אנחנו ממש בתחילתו, והיא סמוייה מן העין. אולי בעתיד אנחנו נקטוף את פרי עמלינו, ואולי נמשיך לחקור ולדרוש; ימים יגידו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
