לא דיברתי איתו שבוע, חשבתי שזה יגרום לי לפחות כאב אם אני לא אדבר איתו ואתעלם ממנו. אך כנראה שטעיתי, מפני שהכאב רק החמיר, ואני הרגשתי שבסופו של דבר הוא ישבור אותי.
כל פעם שהטלפון צלצל, הלב שלי זינק בציפייה שזה הוא מתקשר. אולם כל פעם התאכזבתי מחדש, משום שהוא לא התקשר.
השבוע הזה היה הכי נורא בעולם, שבוע שלם של סבל ובכי שלא נפסק. לאחר שבוע נשברתי ודיברתי איתו שוב, הוא כנראה לא שם לב שאני לא דיברתי איתו במשך שבוע ימים.
רציתי להגיד לו מה אני מרגישה, רציתי להגיד לו שאני רוצה שנחזור להיות חברים כמו פעם, רציתי שיאהב אותי כמו שאהב. פשוט רציתי להאמין שאני עדיין חשובה לו ושהוא עדיין מרגיש כלפי לפחות משהו.
אך לא העזתי לעשות את הצעד הראשון, אחרי כל הזמן הזה שאנחנו כבר לא ביחד. פחדתי נורא מתגובתו, פחדתי לגלות שבעצם האהבה שלנו מתה ונרקבה בקבר.
כל כך התגעגעתי לשמוע אותו לוחש לתוך אוזני:"שלי את לעד שלי", התגעגעתי לרכות הנעימה שבה ביטא את שמי הקצר, התגעגעתי לשמוע את קולו המדהים והחם.
כשראיתי אותו אז במסדרון שלנו של שכבת י', הולך לא כזה בטוח בעצמו ושולח מבטים אדישים וקרירים לעבר הבנות שנדבקו אל הקירות והביטו בו בהערצה... ידעתי שזה הוא, אותו ה"אחד" שנועד לי.
גם אני עמדתי דבוקה אל דלת כיתתי, ולא הצלחתי להסתיר את הרושם העצום שהוא עשה עלי. לא יכולתי לנתק ממנו את מבטי, אך לא השלתי את עצמי שהוא יבחין בי בכלל, לכן פשוט הכרחתי את עצמי להפסיק להביט בו. שלחתי את ידי אל שיערי הארוך והפרוע, וניסיתי לסדר אותו, למרות שתמיד היה בלתי אפשרי לסדר אותו. בזמן שהתעסקתי עם שיערי, וקיללתי את עצמי על זה שאני כל הזמן שוכחת להסתפר, הוא עבר ממש קרוב אלי.
באותו הרגע כמו ביד הגורל, אני הרמתי את עיניי ופגשתי בעיניו. הוא הביט ישר לתוך עיניי החומות, ואני הופתעתי לגלות איזה גוון עמוק של כחול יש לעיניו. המבט שנעץ בי כלל לא היה אדיש, אלא להפך הוא היה מתרשם. החזרתי לו מבט, ונשכתי את שפתי התחתונה כמו שאני עושה כל פעם שאני נלחצת.
לפתע הוא שאל:"מה שמך?", ואני הרגשתי את הסומק זוחל באיטיות אל לחיי. "שלי" עניתי וניסיתי להיראות אדישה ולא אכפתית, אך איכשהו לא יצא לי להיראות כך. הוא הביט בי וחייך באיטיות, ואני הבטתי מוקסמת בחיוך המהמם שלו שחשף שיניים צחורות וישרות כמו סרגל. "שלי" הוא ביטא את שמי בצורה מיוחדת שגרמה ללבי להאיץ את פעימותיו, "אני אוהב את השם שלך, אחד השמות האהובים עלי" אמר ונעץ בי מבט, ואני התחלתי לחוש לא בטוב מהמבט הזה. "תודה" עניתי בפשטות, למרות שבתוכי הכל נשרף מהמבט שלו, ומהמחמאה המתוקה שלו.
הוא חייך אלי שוב, הפעם בחיוך יותר רחב מקודמו, ואמר:"דרך אגב שמי איתי". חייכתי בניסיון להסדיר את נשמתי, ועניתי את המתבקש:"נעים מאוד". לאחר מכן נשמע הצלצול, והרס את כל הרגע. אבל אחרי השיחה הקצרה הזאת, המשכנו להיפגש והוא הזמין אותי לצאת.
לאחר שיצאנו כמה פעמים בתור סתם ידידים טובים, הוא התוודה בפני על כך שהוא מאוהב בי, ושהוא לא מפסיק לחשוב עלי כל הזמן. בסוף הערב התנשקנו והפכנו לזוג, היינו חברים במשך כמעט שנה וחצי. כולם קינאו בנו על כך שאנחנו מרזיקים מעמד כל כך הרבה זמן ביחד, וכמעט שלא רבים בכלל.
אולם אז התחילו הבעיות, אני נעשיתי חשדנית פתאום. הייתי בטוחה שאיתי כבר לא אוהב אותי ורק מעמיד פנים שאני עדיין חשובה לו, ושאולי יש לו מישהי אחרת במקומי. התחלתי לחקור את איתי כל הזמן, ולשאול אותו שאלות מכשילות בניסיון לגרום לו להגיד את האמת, שאני המצאתי לעצמי בעצמי. בסופו של דבר איתי כבר לא יכל לסבול יותר את התנהגותי, הוא שנא את זה שאני חוקרת אותו כל הזמן ולא בוטחת בו.
לפני שנפרדנו, שוחחנו על מה שקורה ביננו, ואיתי שאל אותי מדוע אני כל הזמן מתעצבנת ולא מפסיקה לחפש בו חיסרונות כלשהם. אני שתקתי דקה ארוכה, משום שלא ידעתי מה עלי לענות לו. פשוט הסתבכתי והתבלבלתי ברגשותיי, לכן כבר לא ידעתי מה אני מרגישה. אני עדיין מתחרטת על מה שעניתי לאיתי על שאלתו, מכיוון שהיה זה שקר מוחלט.
אני אמרתי לאיתי שאני כבר בכלל לא אוהבת אותו, והצעתי שנפרד. איתי לא רצה להיפרד, הוא הציע לעשות הפסקה קצרה של שבוע או שבועיים, ואז אחרי זה כבר להחליט אם להיפרד או לא. אך אני עמדתי על שלי, ודרשתי שנפרד סופית. זה היה קשה מאוד, מפני שאיתי כמעט התחנן בפני שאני אחשוב על זה ואשנה את דעתי. למרות כל התחנונים שלו, הייתי קרה ואטומה לכל הבקשות שלו. הלא שלי, היה סופי.
כעת אני בוכה כל פעם שאני נזכרת בפרידה שלנו. אני ממשיכה לשנוא את עצמי, על מה שעשיתי. אני יודעת שאני אשמה בפני איתי, ואני יודעת שאין דרך חזרה.
אבל אני ממשיכה לקוות, שאולי אי פעם אני אמצא את האומץ לדבר איתו ואולי הוא יסלח לי על כך שפגעתי בו. הרי למרות המילים שלי, אני עדיין נורא אוהבת אותו כמו שאהבתי...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
