פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 457 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים סיפור חיים פרק 3 A.B.
12
פרק שלוש: השנים האחרונות בבלגיה
היינו שוב ביחד דניס, ג'קי,ואני בדירה הזעירה של אמא. היא עבדה בסטודיו לצילום ולריטוש דיוקנאות. (באותם ימים, דאגו הצלמים שהלקוחות שלהם יראו יפים) היא הייתה יוצאת את הבית מוקדם בבוקר, ומאחר שהיינו בתחילת חופשת הקיץ, לא היה לנו הרבה מה לעשות במשך חודשיים, עד התחלת הלימודים. במהלך הימים הראשונים עשינו כמיטב יכולתנו כדי להיות עסוקים. במהלך היום נהגנו להכין נשפי גאלה וקבלות פנים לכבוד אמא עם חזרתה הביתה. זה כלל הכנת ארוחה ממעט המזון שהיה זמין, אבל השולחן היה ערוך יפה עם כוסות יין שבהם היינו יוצקים מים ברוב טכס. לאחר הארוחה הגיע החלק האמנותי. מכמה תיבות שמצאנו בשוק עשינו במה, כיסוי המיטה שימש מסך, ואמא הייתה הקהל שזכה בכבוד להיות מוזמן למופע הבכורה התיאטרלי שלנו. בכל ההצגות שהעלינו היה אב שנאלץ להיפרד ממשפחתו, בהמשך התרחשו כל מיני אירועים מלודרמתיים, אבל בסוף המחזה הוא תמיד חזר למשפחתו, ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. האבא שלנו לעומת זאת לא חזר. אינני יודע מתי אמא קיבלה את ההודעה שאבא הושמד בתאי הגזים באושוויץ. האם הושמד זה ביטוי הולם? (ריססתי ב 300 K את הדירה והחרקים הושמדו.) לנו אמא לא סיפרה דבר, היא השאירה אותנו עם התקווה שיום אחד אבא יופיע בדלת. התמונה הזאת עלתה בדמיוני שוב ושוב. הוא עומד בפתח, נחמד למראה, לבוש היטב, לא כמו אותם שלדי אדם (הניצולים שחזרו מהמחנות ושאסרו עלינו להצביע עליהם, או לתקוע בהם מבטים.) הושטנו יד ללחיצה, אחרי כל השנים רק לחיצת יד? אנחנו לא נמנים עם המתחבקים. בכל זאת במקרה הזה אני מניח שהיינו מתחבקים. כאן אני מתעורר מההזיה. אחרי זמן מה נמאס לנו מההצגות, והתחלנו לחפש חוויות חדשות. ומה יותר נוח מאשר להיטפל לחלש שבינינו? ג'קי נפל קורבן לסדיזם הילדותי שלנו. אילצנו אותו לצחצח את הנעליים שלנו, לשטוף את הרצפה, ועוד כל מיני מטלות שהיו שנואות עלינו. איימנו עליו שאם הוא לא יבצע את מה שאנחנו דורשים ממנו, ירד הירח מהשמיים ויחטוף אותו. כל חייו הוא סבל מסיוטים כתוצאה מזה, ראיתי שבליל ירח מלא, הוא סוגר את התריסים. כששבענו גם מזה, התחלנו להתקוטט בינינו. דניס שייכת לטיפוסים שמתרתחים בקלות. במקרה כזה היא תשתמש במה שלא יהיה כנשק. באחד המקרים תוך כדי האבקות, ראיתי איך היא מקבלת הבעה רצחנית, ברחתי במורד המדרגות, דניס תפסה כסא והשליחה אותו לעברי. למזלי זה לא פגע לי בראש, רק בכתף, אבל עד היום אני מרגיש את הכאב. כשאמא הייתה חוזרת הביתה לתוך המהומה, היא הייתה משתדלת לא להתפרץ, ולהרגיע אותנו. כל פעם היינו מבטיחים לה שנהיה ילדים טובים ובאמת התכוונו לכך, אבל אחרי יום או יומיים, שכחנו את הבטחותינו. כשהגיעו מים עד נפש, אמא פנתה לדוד בריש להתייעצות. הדוד לקח אותי אליו כדי להקל עליה את הלחץ, עד שהעניינים יסתדרו, הוא אמר.
אצל דודי לא פחתו המלחמות שלי. הן אפילו הפכו תכופות יותר וקשות יותר. בן דודי אלפונס, התבקש לחלוק איתי את חדרו, דבר שלא ממש מצא חן בעיניו, ועל מנת לגרום לשינוי המצב, הוא הציק לי בכל הזדמנות. הכבוד שלי לא אפשר לי להתלונן אצל הוריו, אז נקטתי באמצעי היחיד שהכרתי, מכות. אבל אלפונס היה בן חמש עשרה, ואני טרם מלאו לי שתים עשרה שנים, כך שלמרות הניסיון הקרבי שלי, זה תמיד הסתיים כשאני הייתי נאלץ להכריז על כניעה ללא תנאי. אבל בעיה חמורה לא פחות הייתה לי עם הדוד בריש, שהיה שומר מסורת או אפילו אפשר לומר דתי. במלדגם התחברתי לנצרות, ולטכסיה המרשימים. במיוחד הרשימו אותי הסיפורים על ישו, הניסים שהוא עשה, איך שהוא החזיר את הראיה לעיוור, ואיך שהוא הקים אדם משותק על הרגליים. הברית החדשה מלאה בסיפורים כאלה, ואם לא די בכך, אז הכומר הוסיף תיאורים משלו. אני נשאתי על צווארי צלב עם המושיע בתנוחתו האופיינית. כל כך הייתי קשור לקמע הקדוש, שלא הורדתי אותו אפילו למקלחת. לא שהייתי מתקלח לעיתים קרובות במלדגם. אמא ממש לא אהבה לגלות שנהייתי חסיד נוצרי, וניסתה לשכנע אותי לוותר לפחות על הצלב, אבל אני כל כך עמדתי על זכותי לחופש דת, שהיא ויתרה, בתקווה שאם הזמן, הדבר יבוא על תיקונו. אצל הדוד זה היה סיפור שונה לחלוטין.
בני משפחת יעקובוביץ' היו כפי שכבר ציינתי שומרי שבת. כשהם ראו שאני נושא את ישו (חלילה מלהזכיר את שמו) בפועל על לוח ליבי, הדודה חנה כמעט התעלפה. כל אחד מהם בתורו ניסה לשכנע אותי שילד יהודי לא יכול להתנהג כמו גוי, אבל אני בשלי, לא מוכן לוותר, היו לי אין ספור טיעונים להצדיק את התנהגותי. בוקר אחד התעוררתי בתחושה מוזרה, מיששתי את הצוואר, וגיליתי שהצלב איננו. כל כך כעסתי שלא החלפתי מילה עם אף אחד במשך כל היום. בשבת הציעו הדוד בריש ואלפונס שאצטרף אליהם לבית הכנסת. לא הייתי מוכן לשמוע, אבל לא חלפו יותר משתי שבתות, עד שנכנעתי והלכתי אתם. אחרי התפילה דודי נקט באסטרטגיה חדשה.
13
הוא סיפר לי שהברית החדשה היא המשך של התורה והניסים שעשה אלוהינו, הם הרבה יותר מה הוקוס- פוקוס של ישו הנוצרי, שהוא בסך הכול יהודי שבגד בעמו. לא בקלות קיבלתי את הטיעונים האלה, אבל כשבררתי את השאלה בדבר יהדותו של ישו, והתברר שנכון הדבר, החלפתי את הסגידה שלי מהצלב למגן דויד.
הדוד בריש היה איש גדול עם ידיים חזקות. את זה אני אומר על בסיס ניסיון אישי. יום אחד ביקש ממני אלפונס לקנות בשבילו חפיסת סיגריות.
אל תספר לאף אחד, בעיקר לא לאבי, הוא הזהיר אותי.
כשחזרתי מהחנות פגש אותי הדוד בכניסה, לבשתי הבעה תמימה וניסיתי לעקוף אותו ולעלות לחדרי, אבל הוא תפס בזרועי ומשך אותי לחדר המגורים.
כל בני המשפחה היו שם, דודה חנה, אלפונס, אוולין אחותו, והאח הקטן סילוון.
איפה היית? שאל בריש בקול מאיים.
העברתי מבט על הנוכחים בתקווה שיקרה איזה נס ויחלץ אותי מהמצב המביש, מה יכולתי לענות? הרי הבטחתי לא לספר. בריש הכניס לי סטירה שהעיפה אותי אחורה עד הקיר בו הוטח ראשי בעוצמה כזאת, שחשבתי שהגולגולת התנפצה. העובדה שזה לא קרה מוכיחה שיש לי ראש קשה.
והיה גם המקרה עם גנבת הכסף. אני חוזר יום אחד מהלימודים ופוגש את הדודה חנה עם הבעה שגרמה לי לשאול מי מת.
אל תתחכם איתי, אמרה הדודה, אנחנו יודעים שאתה עשית את זה.
במה חטאתי הפעם? שאלתי בתמימות.
בוא איתי, היא אמרה, והובילה אותי לחדר השינה שלה. על המיטה ישבה אולגה, בת דודתה של חנה. אלברט, בחיים לא הייתי מאמינה שתהפוך לגנב, היא אמרה, אתה היחיד שיכול היה לקחת את הכסף.
איזה כסף? דמעות זלגו מעיני, גרוני ניחר, בקושי הצלחתי להוציא מילה.
במגרה היו מאתיים פרנק, תחזיר את הכסף ולא נספר לדודך. מאיפה צצה לי האולגה הזאת? האם בשביל להאשים אותי בגנבה היא שרדה את מחנות ההשמדה?
מה לא תספרו לי? שאל הדוד בריש שנכנס באתו רגע לחדר. הייתי בוודאי חיוור כמו סיד, זיכרון המפגש הקודם עדיין צרב את לחיי וקודקודי. בשעה שדודה חנה הסבירה לו במה העניין, הוא ניגש אל השידה, ושלף את המגרה. על המדף שנחשף הייתה מונחת חבילת השטרות . כשסיפרתי לאמא היא החליטה שהיא לא מוכנה לחשוף את בנה להאשמות כאלה, ולקחה אותי בחזרה הביתה.
בזמן ששהיתי אצל היעקובינים, אמא עברה לגור באנטוורפן, ופתחה חנות לממכר משקאות חריפים וסיגריות. דירת המגורים בת שני חדרים קטנים מטבחון ושירותים, הייתה מעל החנות . דניס וג'קי ישנו בחדר אחד ואמא בשני. עם הצטרפותי התארגנו בנים ובנות בנפרד. בגלל הצפיפות בחדרונים בילינו את רוב הזמן בחנות. תוך זמן קצר הכרנו דניס ואני, את סוגי המשקאות והסיגריות השונים. וכשאמא הייתה עסוקה בקניות או בישולים, היינו שנינו משרתים את הלקוחות. יום אחד נכנס גבר לחנות והחל מהלך אנה ואנה מבלי לגלות כל סימן שהוא מתכוון לקנות משהו.
האם אדוני מעוניין בסיגריות או במשקה? שאלתי.
אני מעוניין בגברת , הוא השיב.
הנה היא לפניך, עניתי מצביע על אחותי.
אני מחפש את האמא שלך, הוא אמר.
באותו זמן אמא נכנסה לחנות, ומהמבטים שהם החליפו, היה ברור שלביקור שלו אין כל קשר לסיגריות.
תעלו לחדר להכין שיעורים, היא אמרה.
אבל כבר סיימנו להכין שיעורים, למה אנחנו לא יכולים להישאר כאן? שאלתי בתמימות.
אולי אתם רוצים ללכת לקולנוע? שאל האיש. זאת כבר הייתה הצעה שלא ניתנת לסירוב. (אחרי יום או יומיים נודע לנו מפי אמא ששמו דויד) הוא נתן לנו כסף ושמחים וטובי לב הלכנו לראות סרט. למחרת בערך באותה שעה, הוא הופיע שוב. הפעם הוא דילג על דיאלוגים מיותרים, שלף את המטבעות שהיו מוכנות בכיסו, ובלי להכביר במילים רמז לנו שנפנה את השטח. אין לי מושג מה שאמא עשתה עם ג'קי שנשאר בבית. דויד בוודאי הבטיח לו כסף אם הוא יישאר בחדרו עד שיקראו לו. במהלך ששת החודשים שדויד חיזר אחרי אמא, דניס ואני ראינו בוודאי למעלה ממאה סרטים, וכפי שכבר ציינתי, את רובם ראינו לפחות פעמיים ברצף. גיבורי המסך באותם ימים היו קלארק גייבל, טיירון פואר, כרמן מירנדה, דורותי למור, אבוט וקוסטלו, מיקי רוני, שירלי טמפל, והרשימה עדיין בתחילתה, אבל אני לא אמשיך כי לא כל הקוראים מתרגשים לפגוש את השמות שהיו בשבילנו בחזקת אלים.
14
בבית הספר לא הצטיינתי במיוחד. רוב הזמן הייתי שקוע בהזיות. במוחי שיפרתי את העלילה של הסרט האחרון שראיתי, ושיחקתי את התפקידים הראשיים. כאמור לא השקעתי הרבה מאמץ בלימודים, אבל כשמדובר בלהציק למורה, כאן הפגנתי כשרון אמיתי. הרעיונות שלי בתחום הזה היו לשם דבר, ובזכותם הייתי למנהיג עושי הצרות של הכיתה. למדנו לקראת הפסח על יציאת מצריים, וכל העלילה הכרוכה בזה, כולל כמובן עשרת המכות. התנהל דיון בויכוח שהתנהל בין רבי יוסיי הגלילי, רבי אליעזר, ורבי עקיבא. זה אומר עשר וחמישים מכות, השני טוען ארבעים ומאתיים מכות, והשלישי איכשהו מגיע לסיכום של שלוש מאות מכות. (עד היום לא ברור לי מי מהם צודק, אבל מה זה משנה בעצם?) אני הבאתי כמה צפרדעים שהכנסתי לקופסא ושחררתי אותם בכיתה. המהומה שזה עשה בכיתה היתה כנראה כמו זו שהתרחשה בעקבות המכה השנייה במצריים. למורה לעברית קראו בליצקי. אנחנו קראנו לו בלינדה קי, שפירושו ביידיש פרה עיוורת, מפני שהוא הרכיב משקפיים עם עדשות עבות כמו תחתיות של כוסות. בשעה שהילדים צרחו וקפצו על השולחנות, הוא דפק על השולחן ודרש להפסיק את ההשתוללות.
מי הביא את היצורים המגעילים האלה? הוא צעק.
לאחר היסוס קל עזרתי אומץ, אלה צפרדעים אדוני המורה, האם הדרך הטובה ביותר ללמוד היא לא על ידי המחשה?
הוא ניגש אלי תפש אותי באוזן, וגרר אותי עד למשרד המנהל.
אחרי זמן מה אמא סיפרה לי שהיא פגשה את בליצקי, והוא אמר לה שאני ילד אינטליגנטי, ועם הייתי רק משקיע יותר מאמץ, יכולתי להגיע רחוק. איך הוא הגיע למסקנה הזו, אלוהים יודע. (אז עוד האמנתי שקיימת ישות כזאת.)
יום אחד אמא סיפרה לנו שדויד רוצה להינשא לה, ושאלה אם יש לנו התנגדות. ראינו לנגד עינינו את המשך ההסדר שיאפשר לנו בילוי כל יום אחרי הצהריים בקולנוע, איך יכולנו לסרב?
אם כן, החל ממחר דויד עובר לגור אתנו. אמרה אמא.
עם הצטרפותו ל דויד למשפחה, לא היה מקום לכולנו בדירה הקטנה, אז דניס צורפה למחנה של תנועת נוער ציוני, ששלחה קבוצות של צעירים בעליה בלתי לגלית, (כלומר שלא בהסכמת הבריטים ששלטו אז בארץ) לישראל. דויד פנה לסוכנות היהודית והתחלנו גם אנחנו בהכנות לעלות ארצה. כעבור תקופה קצרה עלינו על רכבת ובשמחה נפרדנו מבלגיה. היו לנו סיבות טובות לשמוח, ראשית, שמענו שבארץ לומדים רק עד הצהריים, לעומת הנהוג בבלגיה שם גומרים את יום הלימודים בשעה ארבע או חמש אחר הצהריים. שנית היה גם עניין מזג האוויר. מישהו שחזר מביקור בארץ סיפר שהחורף הישראלי פחות קר וגשום מהקיץ הבלגי. התחנה הראשונה בדרך ארצה הייתה פריז. הסוכנות שיכנה אותנו לכמה ימים במלון בשדרות שאנז אליזה, בחדר לא הייתה אמבטיה או מקלחת אבל היה בידה.
למה אצל הצרפתים הכיורים כל כך נמוכים? שאלתי את אמא.
יש כיור רגיל בחדר האמבטיה, בקצה הפרוזדור,היא ענתה. הכיור הזה הוא בשביל לרחוץ רגליים.
כעבור שלושה ימים, העבירו אותנו למרסיי. שם שיכנו אותנו בארמון מפואר מהמאה התשע עשרה, עם אולמות ענקיים, ותקרות מצוירות המזכירות לי בדיעבד את הקפלה הסיס טינית. זה היה כנראה מעונו של אחד ממלכי צרפת. גרם מדרגות רחב עשוי שיש עם שני פסלי אריות בצדדיו הובילו לגזוזטרה רחבת ידיים המשקיפה על הגן. סמוך לגזוזטרה היו שתי בריכות שחיה, אחת רדודה והאחרת עמוקה. גשר אבן הפריד ביניהן, והוביל אל הגן שהשתרע על שטח במימדים של מגרש גולף. המקום שימש אכסניה זמנית ליהודים שביקשו לעלות לישראל. חלוץ צעיר (כל מי הגיע מהארץ, היה בעיני חלוץ.) הראה לנו את החדר שהוקצה לנו, והסביר במבטא ארגנטינאי את חוקי המקום. ג'קי ואני סידרנו את המיטות ואת מעט הדברים שהבאנו אתנו, ויצאנו לשחות. בימים הראשונים הרגשנו כמו שני נסיכים. החדר, או למען הדיוק האולם, עמד כולו לרשותנו. את רוב הזמן בילינו בבריכות, אכלנו בסגנון "אכול כפי יכולתך." מה שהכי אהבתי מכל המטעמים היה אננס, והיו שם קופסאות שימורים שהיה בהם די להאכיל את כל תושבי מרסיי. במשך כמה ימים אכלתי כל כך הרבה אננס שבא לי להקיא, עצם הריח גרם לי בחילה, ולחשוב שזה היה המעדן הכי אהוב עלי. כחודש אחרי שהגענו לארמון, (אגב,שמו היה קאיול ב') הגיעה קבוצה של יהודים ממרוקו. הם עברו בדיקות רפואיות, והתברר שהם נגועים בכינמת. לרובם הייתה בלורית לתפארת, אבל מטעמי היגיינה היה צורך לגלח את ראשיהם. אחרי צעקות ובכי תמרורים, הם גולחו כולם, ונראו קרחים כמו ביום היוולדם. (הכוונה כמובן לאלה שנולדו ללא שיער) אחד הנערים לא יכול היה לשאת את החרפה, וקפץ לבריכה.
15
הצילו! אלוהים, הוא לא יודע לשחות, הבן שלי טובע, תעשו משהו! צעקה אמו מורטת את שיער ראשה.
במרחק כמה צעדים מהבריכה בהיתי בנער מנסה נואשות להחזיק את הראש מעל המים. למרות שאני לא אלוף בשחייה, (להזכירכם שמי היה אלברט שפיץ לא מרק שפיץ) אבל הבריכה לא הייתה גדולה במיוחד, והייתי יכול להציל אותו, אלא שהייתי כמו משותק. מהמרפסת כעשרה מטרים מעל הבריכה, זינק אחד המדריכים ושלה את הבחור מהמים.
עם הגעת העליה המרוקאית היה צורך לצרף מספר משפחות באותו חדר, דבר שיצר בעיות חברתיות די מסובכות. כדי לצמצם את החיכוך שנגרם לרוב על ידי הדור הצעיר, הוחלט על הפרדת הילדים והנוער מהמבוגרים, ולהעביר אותם, כלומר אותנו לאגף נפרד. שם פגשתי את אוסקר, בחור חביב בן חמש עשרה שמיטתו הייתה ליד שלי. בין משחקים משותפים ופעילויות שונות בהנחיית שליחי הסוכנות, ניהלנו שיחות ממושכות. היו לנו הרבה נושאים לשיחה, בעיקר החלפנו חוויות הקשורות בסרטים שראינו. באופן טבעי עלה נושא המין. כפי שכבר ציינתי בפרק הקודם, לא היה לי כל ידע בנושא. ההורים סיפרו לנו שחסידות מביאות את התינוקות. איך בלעתי את הגרסא הזאת למרות שבמלדגם השתתפתי בסיוע לפרות בהמלטה, וראיתי ארנבות ממליטות, אבל עוד לא הכרתי את דרווין ואת תורת האבולוציה שלו, ולא חשבתי שיש קשר בין התהליכים אצל בעלי חיים ואצלנו. אז אוסקר תאר לי אותם בפרוטרוט.
הגבר מחדיר את האבר שלו לזה של האישה (יכול להיות שהוא קרא לזה הפיפי, או הבולבול) והוא פולט זירעונים שמתחרים ביניהם מי יגיע ראשון אל הביצית של האישה, חשבתי שהוא לועג לי, אבל כשראיתי שהוא מתעקש אטמתי את אזני, קראתי לו אידיוט, והפסקתי לדבר איתו. אבל לא יכולתי להתנתק ממחשבות על הנושא. נזכרתי שלנשים תופחת הבטן לפני שנולד תינוק. איך זה שעד עכשיו לא שמתי לב לצרוף המקרים הזה. נער אינטליגנטי לא חושב שסיפורי חסידות שמביאים תינוקות, זה לא הגיוני. חיפשתי את אוסקר והתנצלתי, הייתי צריך להודות לך שדיברת אתי על הנושא, הייתי עלול לעשות מעצמי צחוק אלמלא סיפרת לי. הוא אמר שהוא סולח לי, אבל היחסים בינינו כבר לא חזרו לתיקונם. עלבון לא ניתן למחיקה בבקשת סליחה, ניסיתי עוד להתבדח איתו אבל הוא היה קפוא ומנוכר.
אחרי מספר שבועות העבירו אותנו למתחם בשם "סן ג'רום", שנראה כמו מחנה צבאי. כל מי שעלה לישראל באותה תקופה, מכיר את המקום. שם נעשו הסידורים האחרונים לפני שהעלו את האנשים על הספינות. רוב המועמדים הועלו על ספינות בלתי ראויות להובלת בני אדם, שהתכוונו לפרוץ את המצור שהבריטים הטילו על הארץ. חלקם הגדול נתפס בלב ים והועבר למחנה הסגר בקפריסין. סיפורם של "אקסודוס" "וסטרומה" הופיע בסרטים ובספרים. לנו האיר המזל וזכינו להיכלל בין המעטים שעלו ארצה בספינות פאר, במסווה של תיירים. הנוסעים צוידו בפספורטים של גויים צרפתים או אנגלים, בהתאם לשפה שהם דיברו, ועם הגיעם ארצה, נשלחו הניירות בחזרה למרסיי כדי להעלות אתם קבוצות נוספות. הסידור היה תפור עלינו, כי כזכור היו לנו ניירות עם שמות צרפתיים היינו משפחת דלמונט, וכך עלינו על "הכוכב האגאי" .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים מדהים, כמו הקודמים אֵרִיַה (ל"ת)
-
