פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 855 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים סיפור חיים בעברית: פרק שני. A.B.
8
פרק שני: מלדגם. MALDEGEM
תחנת הרכבת במלדגם הינו מבנה צנוע עם רציף אחד, ובדרך כלל לא חיכו שם יותר משניים או שלושה נוסעים לרכבת העוצרת בתחנה זו ארבע פעמים ביום. אבל ביום שבו הגעתי לשם, המקום המה מרוב אדם, נראה היה כאילו כל תושבי האזור התאספו כדי לקבל את ילדי הניצולים. (זה הכינוי שדבק מאוחר יותר באלה ששרדו את השואה.) הסתכלתי סביבי על האנשים, וניסיתי לנחש למי מהם זימן הגורל לקבל אותי. (אין לי מושג לפי איזה קריטריונים חילקו את הילדים, האם שלפו פתקאות עם שמותינו מתוך כובע במשרד הרווחה?) זוג צעיר ונאה הביטו בי באריכות. האישה חייכה אלי. הייתי בטוח שנמצא שפה משותפת. (היא הייתה יפה מבלי להפגין את זה. החששות שלי התחילו לפוג. הגבר ניגש אל המלווה שלי וקרא מתוך פתק : האם זהו איזק שוורץ? הוא שאל? בהצביעו עלי.
נמוגה האשליה בקשר לזוג הנחמד. מתוסכל הבטתי סביבי. אחד אחד עזבו הילדים את המקום מלווים באפוטרופוסים שלהם. כבר חשבתי שיחזירו אותי הביתה ברכבת הבאה, כשגבר גדול גוף ועב בשר ניגש אלינו, אשתו חיכתה במרחק מה. האיש הושיט למלווה שלי פתק עליו היה כתוב, אלברט שפיץ. (בבלגיה השתמשו בשמות העבריים רק בבר מצווה ובחתונה) הייתי די מאוכזב, ואפילו נפחד, כי לאחיאל ולליאונה דה בקר,((De Baker הייתה הבעה שנראתה לי כעוסה. שלא תהיה טעות, אחיאל נשמע כמו שם עברי, אבל כאן מדובר בנוצרי לכל דבר. אצלנו בבית לא דברו הרבה בשבחם של האיכרים, (זה בלשון המעטה) והדה בקרים היו איכרים, זה היה ברור, ובוודאי אחרי שהם אמרו לי לטפס על העגלה הרתומה לסוס, שהמתינו בסבלנות עד שהתיישבנו שלושתנו, ויצאנו לדרך.
כשהגענו לחווה באו לקראתנו יוליה וריצ'רד, בתם ובנם של ליאונה ואחיאל. הם נראו שניהם חביבים ומהרגע הראשון הרגשתי נוח בחברתם. ריצ'רד ליווה אותי לעליית הגג אל חרדון מרוהט בסגנון כפרי נחמד, עם חלון צרפתי שצופה אל הגן עם עצי פרי מסוגים שונים. בקרבת החלון היה עץ תפוחים שענפיו עמוסי פרי הגיעו עד לתוך החדר, היה צריך לדחוף את הענפים אם רציתי לסגור את החלון. בסרט של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים" יש סצנה שהוא שוכב במיטה, מושיט את היד, וקוטף תפוח. כאן זה היה בדיוק כך, אלא שבסרט זה היה חלום. ריצ'רד עזר לי לארגן את מעט הבגדים שהבאתי בארון קטן עשוי גם הוא כמו כל יתר הרהיטים והתקרה מעץ אורן טבעי, כלומר ללא צבע. ירדנו כדי להצטרף לבני המשפחה שכבר ישבו סביב השולחן. מהמטבח הגיע ריח של לחם שזה עתה הוצא מהתנור. עלתה במוחי המחשבה שהם קיבלו את השם, דה בקר, שפירושו, האופה, בגלל תנור הלבנים הגדול שאש תמיד בערה בו, ושריח המאפים והלחמים הופץ בכל הבית. ליאונה לא רק אפתה את הלחם לצרכי הבית, היא גם רקחה ריבות, הכינה חמאה, ושמנת, ועוד מיני מאכלי חלב. אני עזרתי לסובב את החבית על צירה בעזרת ידית מיוחדת. (לא ממש הי-טק אבל זה עובד) היינו מחליפים משמרות בעבודה המשעממת, אבל בשלב הסיום כשמפרידים בין הלבן לשמנת ולחמאה, אז השתתפו כולם, כי זה שלב הטעימות, ומי שלא טעם שמנת תוצרת משק דה בקר, לא טעם דבר טוב מימיו.
ריצ'רד יוליה ואני הרוכב האמיץ.
9
גם הכנת הריבות היה מבצע משפחתי. כולנו ישבנו סביב השולחן והשתתפנו בקילוף הפירות, והוצאת החרצנים. חלק מהעבודה הזו כללה בדיקה מדגמית כדי להבטיח איכות במהלך כל המבצע. במילים אחרות, לאכול מהפירות ככל יכולתנו.
ראוי לציין שהמלחמה באירופה עוד לא הסתיימה, והמזון היה מצומצם, אבל לא במלדגם, כאן היה אוכל איכותי ובשפע. כמה ימים אחרי שהגעתי ריצ'רד לקח אותי לבית הספר, והציג אותי לפני המורה. בזמן הכיבוש לא למדנו באופן סדיר. בשנתיים האחרונות לא הלכנו בכלל לבית הספר. מריאטה חששה לשלוח אותנו כי יותר מדי ילדים נתפסו על ידי הנאצים. היא העדיפה להשאיר אותנו בבית, כך שאפילו לא סיימתי כיתה ג' ואילו כאן הוכנסתי לכיתה ה'. לא היה לי קל להשיג את הרמה, והילדים הציקו לי מפני שאני שואל יותר מדי שאלות, וגם בגלל שהרכבתי משקפיים, הם האשימו אותי בזה שאני סנוב עירוני. גם המורה לא חיבב אותי במיוחד, אתה כאן כדי לענות על שאלות, לא כדי לשאול אותן, הוא אמר.
הייתי רוצה להאשים אותו באנטישמיות, אבל הוא בכלל לא ידע שאני יהודי. היה לזה גם צד חיובי. בגלל שהם הציקו לי, ורדפו אחרי בכל פעם שהמורה לא היה נוכח, פיתחתי כושר טוב לריצה למרחקים ארוכים, אנשים שראו אותנו רצים, חשבו בוודאי שאנחנו מתאמנים לקראת המרתון הקרוב. אני זכיתי ברוב התשואות, כי תמיד הייתי הרבה לפני כולם. (היה קטע כזה בסרט "פורסט גאמפ") יום אחד בדרך הביתה כמה נערים חסמו לי את הדרך, אחד מהם תלש ממני את המשקפיים השליך אותם על הקרקע, ורמס אותם ברגלו. תפסתי אותו בגרון אבל הם התנפלו עלי הרביצו לי בעטו בי שרטו אותי, חשבתי שזה הסוף שלי. בבית התביישתי להראות את עצמי. התגנבתי בשקט לחדר, ונעלתי את הדלת. שטפתי את פני, אבל היה לי פנס בעין ואף נפוח, זה בנוסף לשריטות על כל הפנים. הייתה דפיקה בדלת. סירבתי לפתוח אבל ריצ'רד שכנע אותי שאני מגיב בחוסר הגיון, לא תשיג שום דבר בזה שאתה מסתתר, הוא אמר, אני חבר שלך, לא אויב.
פתחתי לו את הדלת, והוא התיישב על המיטה . אתה יודע מי הם? הוא שאל, אחרי שסיפרתי לו מה שהיה.
אני לא מכיר אותם בשמות, אבל אני יכול להצביע עליהם אם תבוא איתי, אמרתי.
קודם כל תישאר לכמה ימים בבית, עד שתחלים, אחר כך נראה, אמר ריצ'רד בחיוך מרגיע.
אפשר לשאול אותך למה אתה מרכיב משקפיים? שאל ריצ'רד, האם אתה באמת זקוק להם?
הוא נתן לי לקרוא מאמר בעיתון וקראתי. עברו עשרים שנה עד ששוב הייתי זקוק למשקפיים.
אחרי כמה ימים חזרתי לבית הספר. ריצ'רד בא לפגוש אותי בסוף הלימודים, במקום שהותקפתי. כפי שציפינו החבורה הייתה שם. עצרתי מולם וריצ'רד נעמד לידי.
טוב חברה, מה אתם מעדיפים, כל החמישה נגד שנינו, או אחד מכם נגד אלברט.
אחד מהם צעד קדימה. אל תיתן לו הזדמנות לתקוף, תכניס לו אגרוף ישר בפרצוף. לחש ריצ'רד
זה בדיוק מה שעשיתי, ולא היה צריך יותר מזה, הנער כרס כמו שק תפוחי אדמה, אפו שותת דם. (עשר שנים מאוחר יותר, בצבא, זכיתי באליפות צהל לאגרוף במשקל בינוני, מה שנקרא משקל תרנגול.) מאותו יום, לא הטרידו אותי יותר.
אחרי הלימודים נהגתי לעזור במשק. אחיאל לימד אותי לחלוב פרות, הרבה חלב נשפך עד שלמדתי כמה לחץ להפעיל ועד כמה למשוך את עטיני הפרה. כשרק הייתי נכנס לרפת התחילו הפרות להשתולל, אבל אחרי זמן מה התרגלנו זה לזה. הכי נהניתי בעונת הקציר. מכל הכפר באו אנשים לעזור, (בלי אידיאולוגיות של קיבוץ או משק שיתופי, אלא מתוך הבנה שהיום אחד נהנה, ומחר תורו של האחר.) החציר הועמס על עגלה, ואני הובלתי את הסוס אל המתבן, בשעה שפרקו את החציר, הכינו ליאונה ויוליה מזון לכל הקוצרים, וחזרו איתי לשדה.
10
לפני ששברו לי את המשקפיים.
פרסו שמיכה על הקרקע, ישבנו מסביב, אכלנו שתינו, והייתה שירה ובדיחות שלא הבנתי אבל הן הצחיקו את כולם. זה דומה לסצנות מתוך סרטי התעמולה הקומוניסטיים. לפנות ערב התכנסו כולם בבית, אחיאל פתח כמה בקבוקי יין, ליאונה הגישה עוגות, ובסיומו של ערב עליז, חזרו האורחים, איש איש לביתו.
היו בחוות דה בקר מספר סוסי רכיבה, וריצ'רד לימד אותי לרכב. בפעם הראשונה שריצ'רד הושיב אותי על סוס, הרגשתי כמו קאובוי אמיתי. הסוס היה מאוד רגוע וממושמע. זה נראה לי ממש פשוט. צריך רק למתוח המושכה כמו שאומר השיר, ואכן כך היה, עד שפניתי איתו לכיוון האורווה. הסוס התחיל לדהור כמו אחוז אמוק. לא עברנו מרחק רב ומצאתי את עצמי מתעופף באוויר, כשהתאוששתי מהנפילה ראיתי אותו מביט עלי כשחיוך סוסי מרוח על פניו. (כך זה נראה היה לי על כל פנים.) כמובן שלא ויתרתי, ואחרי זמן מה התחלתי להרגיש די בטוח על גב הסוס. יום אחד אמא באה לביקור. רציתי להרשים אותה בהפגנת מיומנות הרכיבה שלי. חיזקתי את האוכף, ובצעקת יוהו, פרצתי בדהרה. בדרך חזרה שלטתי היטב בקצב הדהירה, ונכנסתי לחצר המשק עם הבעה של מנצח. אבל הסוס פרץ קדימה לכוון האורווה, ולמרות שמשכתי במושכות בכל כוחי, לא הצלחתי לעצור אותו. פתח האורווה גבוה רק במעט מהסוס, וראיתי את עצמי נמרח על הקיר. אם היה מדובר על סרט של וולט דיסני, הייתי בוודאי עובר דרך הקיר ומשאיר שם חור בצורת הגוף שלי. באותה שנייה נשכבתי אחורה על גב הסוס, ועברתי את הפתח ללא פגע. בחזה נפוח יצאתי מהאורווה.
זה היה מאוד מרשים, אמרה אמא, האם זה לא מסוכן? הייתי בוודאי חיוור כמו סדין, אבל האבק שכיסה את כולי כנראה הסתיר את זה.
ריצ'רד הכריז בחגיגיות, עכשיו שהוכחת את יכולתך כרוכב, יהיה לך סוס משלך, כשאגמור לאלף את הסייח הוא יהיה שלך.
אילוף סוסים זה לא עניין פשוט. זה נראה ממש כמו שמראים רודאו בסרטים. ריצ'רד שהיה רוכב מעולה, הועף מהסוס הצעיר לא מעט פעמים, אבל לאט לאט הסוס התחיל לוותר על המאבק ולהיכנע לרוכב. כשעליתי עליו הוא כבר היה ממושמע לחלוטין. הוא קיבל אותי ללא כל התנגדות, כנראה הודות למשקלי הנמוך. (הייתי אז בן אחד עשרה) אבל אני הייתי בטוח שהסוס הושפע מהאישיות שלי. כל יום יצאתי איתו לרכיבה. טיפלתי בו במסירות רבה, אילו הייתי נשאר יותר זמן היינו בוודאי משתתפים בתחרויות. ריצ'רד היה מנהל איגוד הרוכבים האזורי, אבל זה נודע לי הרבה שנים מאוחר יותר.
11
לא רחוק מחוות דה בקר גרו שתי ילדות אחת שמה מריה, ושכנתה רוז. את מריה הכרתי בבית הספר, והיא באה יחד עם רוז לבקש משהו מליאונה. (בדיעבד אני חושב שזה היה תירוץ.) על כל פנים, אני מיד ניסיתי להפעיל עליהן את קסמי. למרות שהן היו בנות גילי, הן נהגו כמו גברות בעלות ניסיון. חשבתי שאני מאוהב, אבל לא יכולתי להחליט במי משתיהן. למען האמת לא היה לי כל מושג על עובדות החיים. כך קראו בזמנו ליחסי מין. שלוש שנים מאוחר יותר, בדרכי לישראל, ידיד סיפר לי שאבי שכב עם אמי וכך נולדתי. אמרתי לו שהוא אידיוט ולא דיברתי איתו שבוע ימים.
איך שלא יהיה, כמעט כל יום הן היו באות אלי, כבר לא היו זקוקות לתירוצים, כי הכרזנו רשמית שאנחנו חברים. מריה הייתה קוראת לי בבקרים והיינו הולכים יד ביד לבית הספר. אחר הצהריים הכנו ביחד את השעורים, ובערב שיחקנו בלהיות מבוגרים. (עד כמה שידענו) כאן המקום לדלג חמישים וחמש שנים קדימה, השנה היא שנת אלפיים. אני מקבל צלצול טלפון מאחותי. היא מספרת לי שמישהו התקשר אליה מבלגיה, והוא מחפש אותי היא מסרה לי את מספר הטלפון שלו, והוסיפה ששמו ארסן דה בקר. ניסיתי להיזכר מי זה יכול להיות, אבל למרות שלא הצלחתי, החלטתי להחזיר לו צלצול. בשיחה התברר שהוא הבן של ריצ'רד שהלך לעולמו לפני כעשרים שנה. בעקבות מות אביו ערך ארסן סדר בניירותיו, ומצא תמונות שבחלק מהן אני מופיע עם ריצ'רד ויוליה, באחרות אני לבד כשבית המשפחה ברקע, ובאחת נראים אחותי אחי ואני. על גב התמונה הופיעו השמות: דניס, אלברט, וג'קי שפיץ, הילדים היהודיים. בעודו מעיין בתמונה, כך הוא מספר, מופיע מולו ישו המשיח בכבודו ובעצמו, ומצווה עליו למצוא את הילדים היהודיים. ישו שכח כנראה שהילדים האלה הם כבר בני למעלה משישים. ארסן שהינו נוצרי אדוק (ישו לא מופיע לפני מי שלא מאמין בו) נרתם מיד למשימה. הוא ואשתו בטי, ארזו מזוודות ועלו על מטוס לישראל. (כי הרי זה המקום ההגיוני לחפש ניצולי שואה) כאן הם פנו למשרד הפנים, אבל הם כמובן לא ידעו ששינינו את שמנו להררי, ומשם לא באה הישועה. לדבריו הם חיפשו אותנו בכל מוסד אפשרי, אפילו בבתי קברות שקבורים בהם אנשים בשם שפיץ, אבל לא מצאו שום רמז לקיומנו. מאוכזבים הם חזרו הביתה. עברו עשרים שנה ושוב התערבות משמיים. בטלוויזיה מתראיין אמן ישראלי ומה שמה של המראיינת שמופיע על המסך אם לא שרה שפיץ. ארסן מיד התקשר לתחנת השידור וביקש לדבר עם הגברת. אנחנו לא משרד שידוכים. הייתה התשובה הלאקונית שהוא קיבל, וטרקו את הטלפון. אבל לא איש נחוש כמו ארסן יוותר בקלות. הוא צלצל שוב ושוב והסביר שמדובר בשאלת חיים או מוות, לבסוף הוא קיבל את מספר הטלפון שלה בבית, והסתבר שהיא בתו של בן דודי ליאון שחי באנטוורפן. דניס הייתה כל השנים בקשר עם המשפחה, כלומר מה שנשאר ממנה, לכן היא קיבלה את הצלצול מארסן. כשארסן סיפר לי את כל זה וביקש בכל לשון של בקשה שאבוא למלדגם לביקור של כמה ימים, עניתי בחיוב. במקרה תכננו לטייל בצרפת באותו קיץ, כך שהיה רק צריך לשנות חלק מהמסלול, ולהאריך את השהיה. נחתנו במרסיי ובמכונית שכורה חצינו את צרפת לאורכה ולרוחבה, ביקרנו בארמונות ובמוזיאונים, במערות בהן ציורי קיר מלפני עשרת אלפים שנה (העתק נאמן למקור של מערת לסקו) ופגשנו את שתי בנותיו של ארסן בעיירה ליד שטו רו, שם הן השתתפו בפסטיבל מוזיקה וריקודים עתיקים, בו מנגנים בכלים מוזרים ומשונים שהיו מקובלים לפני מאות שנים.
משם המשכנו לבלגיה. הגענו לעיירה סמוכה למלדגם, בשם אלתר. שם הזמין ארסן עבורנו חדר במלון. כשפגשנו את בעל המלון והחלפנו איתו כמה משפטים, התברר שהוא ישראלי לשעבר, אבל הוא ביקש לא לפרסם את זה בגלל האנטישמיות בבלגיה.
12
תופעה דומה פגשנו גם בצרפת. חבר של סופי בתו הבכורה של ארסן היה איתה בפסטיבל. בשיחה איתו גילינו שהוא יהודי, וגם הוא ביקש אותה בקשה, ומאותה סיבה. (מה מחזיק אנשים כאלה שם?) אחרי שהתארגנו בחדר, נסענו למלדגם. המשק נשאר בדיוק כמו שזכרתי אותו לפני חמישים וחמש שנים. עליתי עם רחל אשתי לחדר בעליית הגג. הוא היה בדיוק כפי שתיארתי אותו. אפילו עץ התפוחים שלח ענפים לכוון החלון, אפשר היה לראות בבירור שענפים שאיימו לפרוץ פנימה קוטמו. ירדנו למרתף. החבית הייתה במקומה, וריח של חלב חמוץ עלה ממנה. הלנה, אלמנתו של ריצ'רד הוליכה אותנו בגאווה לסיור במשק. היא ידעה עלי כל מה שקשור לתקופה ששהיתי שם. מסתבר שריצ'רד סיפר לה על הקשר שלי לסוסים, ואיך השתתפתי בעבודות בשדה ובבית. במחלבה עבד גבר בשנות השלושים לחייו, ריימונד אחיו של ארסן. לשני הבנים של ריצ'רד והלנה שמות צרפתיים, זאת למרות שמלדגם נמצאת באזור הפלמי של בלגיה, והשנאה בין הפלמים והוולונים (בלגים דוברי צרפתית משובשת) נמשכת לאורך הדורות. ריימונד היה היחיד שעבד במשק. ארסן למד הנדסת חשמל ועבד בחברת החשמל הבלגית. כשגמרנו את הסיור וחזרנו לכוון הבית המתין לנו ארסן בחברת אישה בלונדינית נאה למדי עבור גברת שנראתה בת גילי. היא הביטה בי בחיוך וחיכתה לתגובתי. כשראתה שאני נבוך שאלה עם אני לא מזהה אותה.
מריה? לא האמנתי שארסן ארגן לי תכנית "חיים שכאלה" התחבקנו נרגשים והיא העלתה חוויות מהימים ההם, אבל הבנתי רק קטעי דברים, כי השפה הפלמית נמחקה כמעט לחלוטין מזיכרוני. נכנסו הביתה שם היה השולחן ערוך אם כל טוב בסגנון כפרי. סעדנו ושוחחנו, (במעט האנגלית שהמארחים ידעו) וקבענו להיפגש למחרת. חמישה ימים שהינו בכפר הזה, ארסן ארגן לי פגישה עם הכומר שהטביל אותי, ושצירף אותי למקהלת ילדי הכנסייה, הוא לקח אותי לבית הספר שבו למדתי, את המורה שלי לא פגשתי כי הוא כבר לא היה בין החיים. באחד הימים ארסן לקח אותי לתחנת הרכבת. איך התחמקת מהגרמנים כשירדת מהרכבת ? הוא שאל. התברר לי שארסן חשב שהייתי אצל סבו וסבתו בזמן הכיבוש הגרמני, והם הצילו את חיי. האכזבה שלו הייתה גדולה כשהסברתי לו שאמנם הם עזרו מאוד בזה שהם לקחו אותי אליהם בתקופה קשה, אבל הם לא יכולים להיחשב חסידי אומות העולם, כי לא היה במעשה שלהם סכנת חיים. אם זאת הבטחתי לשתול עץ על שמם ביער ירושלים, וזאת עשיתי. בסוף הביקור ערכו לכבודנו סעודה בהשתתפות כל משפחת דה בקר, אצל יוליה ובעלה, שהתחמקו מלהיפגש איתנו מחשש מפני האנטישמים המקומיים, (לא האמנתי למשמע אוזני) יוליה החליטה לפגוש אותי למרות זאת. כמובן שגם מריה הייתה שם וכשנפרדנו בחיבוקים ונשיקות, היא אמרה, חמישים וחמש שנה לא התראינו, תכתוב לי מה עבר עליך בזמן הזה. כך נולד "סיפור חיי" הגרסא האנגלית. (זאת הייתה השפה המשותפת בינינו, כזכור שפלמית שכחתי לגמרי.)
בחזרה לשנת 1945 הדוד בריש חזר משווייץ, הוא הציע לאימא שתיקח אליה את ילדיה, והוא יעזור לה פיננסית עד שהיא תוכל להסתדר לבד. כשאימא באה לקחת אותי לא האמנתי שזה נגמר. בכיתי כל הדרך עד
לבריסל.
הסעודה האחרונה אצל משפחת דה בקר
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים טוב כמו הפרקים הקודמים אֵרִיַה
רק שהיתה שגיאת כתיב:
אידיוט
ב ט' ולא ת'
אני לא יודעת למה אני מתקנת אבל לא חשוב
וגם היבטתי
זה בלי י'
ככה:
הבטתי
יצא מעולה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים שלום לך A.B.
תודה שהארת לי לגבי שגיאות הכתיב, הייתה תקלה במאיית של תוכנת האופיס שלי, בלעדיו אני די חסר אונים,
אבל זה תוקן, ואנסה להחליפ את הגרסא השגויה במתוקנת. תודה על העידוד.
אברהם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים אין בעיה אֵרִיַה (ל"ת)
-
-
-
