פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3476 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים בוקר טוב / סיפור קצר בלו-בלו
אני סוגרת את הדלת באנחת רווחה. סוף סוף רותם הלכה לגן. אני נכנסת לחדר השינה, בודקת את אופיר. עדיין ישן בעריסה שלו. בעוד זמן לא רב תבוא המטפלת שלו ואני אוכל לצאת לפגישה שקבעתי. אני כבר מוכנה, סוודר ביד אחת, תיק בשניה. המתח מהפגישה הקרבה פרע את שנתי, וכבר מחמש בבוקר אני מסתובבת ערה ברחבי הבית. מעיפה מבט בראי ברור לי שאני לא יכולה לצאת כך. הפעם אני מוכרחה להראות טוב. מה חשבתי לעצמי. אני זורקת את הסוודר על כסא במטבח, וממהרת שוב למראה, הפעם לבחינה מדוקדקת. האישה המזדקנת והמרירה שמשתקפת אלי נדמית לי זרה. אני בוחנת כל נקודה בפני, כחוששת שמא אשכח פגם כלשהו. אין סיכוי כזה. גם מבעד לזגוגיות העכורות של משקפי ניתן להבחין בקמטים. כל כך הרבה קמטים חדשים מאז הלידה. או שאולי כולם נוספו מאז שנודע לי. חריצי הזעם שבין הגבות. הם ישנים. מתקופות בהן עדיין לא היה לי על מה לכעוס. אני מסירה את המשקפיים ומתקרבת לראי, אפי כמעט נוגע בו. הם אמנם ישנים אבל העמיקו לאחרונה. תמיד דמיינתי שיום אחד אקבע תור למנתח פלסטי ולפחות אזריק בוטוקס. איתן התנגד לבוטוקס. "אני לא מבין איך מישהי חכמה כמוך חושבת אפילו להזריק רעל שיכול להגיע למוח שלה". הרעל שלו, מטפטף טיפין טיפין, הגיע למוח שלי בודאות. מבלי שהבחנתי מתי זה קרה בדיוק. אולי עכשיו הזמן לעשות זאת. אני משתעשעת ברעיון. מניחה שני אגודלים בצידי הגבות ומותחת. הקמטים נעלמים, ורק שני קווים עדינים עדיין משורטטים בקו הפנימי שבין הגבות. לא יזיק לי למלא גם את הקמטים שבצידי העיניים ולהעלים את השקיות הנפוחות שמתחתן. נעורים כוזבים.
בגחמה של רגע אני פושטת את חולצתי וזורקת אותה לכיוון הספה בסלון. החולצה נוחתת לתוך ערמת הכביסה הפזורה. עוד שניה עוברת וכבר מצטרפים מכנסי הג'ינס.
שלושה צעדים לאחור ואני יכולה לבחון את גופי, נתון בחזיה ותחתונים. יותר מזה אני לא מעזה. הבטן עדיין שטוחה יחסית, במיוחד למישהי שילדה לפני חודשיים. זה לא מספק אותי. בפרץ של כעס אני חופנת בין ידי את כפלי העור העודפים. לעולם לא אהיה כפי שהייתי קודם לכן. שום כפיפות בטן לא יעזרו. לעולם לא אהיה עוד בת עשרים.
אני לא יכולה ללכת בג'ינס. זו טעות. אני מוכרחה לשדר מראה אלגנטי יותר, נשי ובוגר. כזה שידגיש את יתרונות גילי. כזה שמעולם לא היה לי. אני הולכת לחדר השינה ונוברת בארון. זרוקה בפינה אני מוצאת שמלה שחורה מקומטת. מתאים לי. ממש השמלה השחורה הקטנה הקלאסית אני חושבת בלעג. ממש פאם פטאל. זו שמלת טריקו מלפני כעשר שנים, נטולת כל הידור, שרווליה ארוכים יתר על המידה, קוויה ישרים וחסכנים, והתפרים בכתפיים יוצרים מעין זוית חדה משונה. לבשתי אותה כאשר לימדתי במכללת "אורות" באלקנה. הם ביקשו שאבוא ללמד בשימלה. קניתי אותה בהזדמנות, ב"מעיין שטוב", בביקור אצל ההורים. אפילו הדוסיות בחנות אמרו לי שהיא דוסית מדי. נראתי אז עוד כל כך צעירה שכשלבשתי אותה מייד קבלתי הצעות לשידוכים. הם באמת חשבו שאני דוסית. אמא שלי ראתה אותה ומייד עיקמה את חוטמה. "את יודעת שאני חושבת שלא תזיק לך שמלה, אבל איפה, בשם שמיים, מצאת את הדבר הזה? מזל שאת כבר נשואה. אלוהים יודע שאף אחד לא היה מתחתו איתך ככה."
איתן דווקא התחתן איתי ככה. אבל אולי הוא כבר מתחרט.
אני מביטה בשעון. כדאי להזדרז, אחרת עוד אמצא את עצמי לבד בפגישה. גם כך אני לא בטוחה שתגיע, ודאי שלא תישאר לחכות לי. עוד חיפוש בארון מניב חצאית אדומה צמודה. אני מנסה להעלות אותה. באופן מפתיע החצאית נסגרת. היתרון היחיד של עוגמת הנפש של החודשים האחרונים. זו גם לא חוכמה גדולה – כל החלק האחורי של המותן עשוי מגומי. ובכל זאת היא צמודה מדי. איתן תמיד חשב שזה מחמיא לי, שאני צריכה ללבוש בגדים הדוקים יותר. "את סקסית, את לא צריכה להתחבא בבגדים רחבים". מעולם לא יצאתי מהבית עם החצאית הזו. אני לא מסוגלת. מרגישה כל כך עירומה וחשופה. גם הירכיים שלי נדבקות אחת לשניה. אני מרגישה הרבה יותר נוח בג'ינס. אילו הייתי שומעת לו, האמנם זה היה משנה משהו או שהייתי באותו המצב בדיוק.
חצי סיבוב, ואני מתבוננת בפרופיל שלי בראי. רחוק מלהיות מושלם. כפלי השומן נדחקים החוצה, פורצים מעל לקו העליון של החצאית. לא, זה מגוחך ללכת כך בגילי. אני פושטת את החצאית ובועטת אותה לצידי המיטה. אולי בכל זאת מכנסיים, רק לא ג'ינס. משהו הדור יותר. אני מביאה את השרפרף מהמטבח ומטפסת למדף שלמעלה. כל מכנסי הבד שלי ישנים, מהתקופה שלפני הלידות. את כולם שמרתי, בתקווה שיום אחד אחזור למידתי הקודמת. גם ג'ינסים קטנים וחטובים נשמרו שם. זה תמיד היה נראה לו מצחיק. "את כבר עשר שנים לא הולכת איתם, לא חבל על המקום בארון? אם תרזי תוכלי ממילא לקנות חדשים". הוא באמת לא הבין. וכי מה יכולתי לומר לו, שלזרוק אותם משמע זריקה של החלום להיות שוב רזה וצעירה. "אני אוהב אותך כמו שאת". איזו אירוניה. רק אני הייתי מסוגלת להאמין לקלישאות שכאלה.
אני מנסה בכל זאת להעלות על עצמי זוג מכנסיים שחורים ארוכים, בגיזרה גבוהה קלאסית. מזל שגיזרה גבוהה חזרה לאופנה. מותן גבוה יסתיר את השומן שהצטבר במתניים. המכנסיים לא עוברים את קו הירכיים שלי. איך חשבתי שרזיתי מספיק אחרי הלידה של אופיר. אני שמנה. איך שלא אסתכל על זה, אני שמנה.
אין לי מה ללבוש לפגישה הזו. מה שלא אלבש אהיה מה שאני תמיד – סמרטוטית. אין טעם ללכת. אני לא יכולה להיות שמנה מזדקנת לידה. פשוט לא יכולה. אני מתישבת על המיטה, טובעת בינות ערמות הבגדים הפזורות סביב. לרגע אני מתאוששת. אולי לא הבגדים, אולי אתחיל באיפור. עדשות ואיפור. כן, הגיע זמן להתאפר. אני הולכת לאמבטיה ומחפשת את חבילת העדשות החד פעמיות שלי. מאז הלידה לא היה לי כוח אפילו לחשוב להרכיב אותן. במפתיע אני מוצאת זוג ומרכיבה. חוזרת לחדר שינה, אני פותחת את מגירת השידה ומוציאה לאור את התכשירים. הם זרים לי פתאום. כל כך הרבה סטים של צלליות, איליינרים, ליפסטיקים, סמקים. שנים שאספתי אותם, מתלהבת משילובי הצבעים ומשיכות המכחול. כמה יפה הייתי אז. כמה חבל שלא ידעתי. כמה חבל שכשיודעים כבר מאוחר מדי. כל כך הרבה שנים חלפו. אני פותחת קופסא של צלליות, ואחר כך שפופרת של מייק-אפ. הצלליות דהויות, צבעיהן מעורבבים, המייק-אפ סדוק ומיובש. ממילא יופיי מעולם לא היה שיך לי. ממילא היה רק שלו. רק תחת מבטו הרגשתי יפה.
בחמת זעם פתאומית אני מטיחה בקיר קופסא אחר קופסא. קולות פצפוץ עליזים, ושלל צבעים מתפוררים לאבקה, השברים צונחים על המיטה הזוגית שלנו. חדר השינה עולה באבק השנים. אני מתחפרת בין ההריסות, מתכסה מעל לראש. אני לא הולכת לשום מקום. לעולם. היא לא צריכה להתאפר. לה יש מתיחת פנים של הטבע. וכי איך אסתכל במאהבת בת העשרים שלו. מה אוכל להגיד לה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים איזה יופי את כותבת. ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים תודה לך bloggy בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים את כ. המשך
כותבת יפה.
מאוד.
אף אחד
לא מסתכל
בראי שלך
מלבדך.
על כן,
את
בוחרת
מה לראות שם.
את
לא מוכרחה
לשדר
שום דבר
שאת
לא בוחרת לשדר.
את
רואה
מה
שאת
בוחרת
לראות.
יש שם חושך,
מתכת לשמיכה.
זו את
עם עצמך
מחליטה
שאין שום טעם
לפגוש
אותה.
היא חסרת משמעות.
גם הוא.
תקשיבי:
זו את
ועולמך סביבך.
מה שהוא עשה
או עושה..
כואב, פוגע, מעליב
ככל שיהיה..
זה כבר לא משנה.
מה שמשנה
זו
את
ומה את עושה
עם עצמך.
בהנחה שאת העולם סביבנו
קשה לשנות
ולעתים אף
בלתי אפשרי,
לא נותר לנו
אלא
לשנות את עצמנו.
את
מה שאת תבחרי.
אם תבחרי לשקוע,
את תשקעי.
מוטב..
לבחור אחרת.
אולי..
אם תמצאי לנכון
יכול להיות המשך לסיפור..
את יכולה לקרוא לו
"עכשיו אני."
או כל שם אחר
שתבחרי.
וגם אם הוא לא יכתב לעולם..
ללא ספק,
עכשיו את.
על כל המשתמע.
אבל בסופו של דבר..
זה רק מה שאני חושבת,
זה מה שהיה לי לתת..
תודה לך על ששיתפת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים תודה לך על התשובה שלך בלו-בלו
כתבת אותה כל כך יפה.
מסכימה עם מה שכתבת. בחרתי לשקוע ושקעתי. עכשיו אני מנסה לבחור אחרת.
הלואי ואצליח לכתוב את סיפור ההמשך "עכשיו אני".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים :-) כ. המשך
המון בהצלחה..
תודה לך.
ד.א..
שינית את השם של הסיפור..
השם החדש טוב יותר :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים טראגי פָּלִימְפְּסֶסְט
אני קוראת את רצף המילים המתחבט, האבוד, שמחפש את הסוף, אבל אלו מחשבות שאין להן סוף מרוב פחד.
ואז הסיום, אפילו לא פיצוץ, חבטה עמומה בלב. אין משהו יותר כואב ממכות יבשות.
כל כך עצוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים תודה על התשובה המקסימה שלך בלו-בלו
-
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים ממש נוגע ללב אחיה
אני לא יכול להבין את זה כמו אישה, אבל מהמעט שאני רואה נגעת בנושא עצוב מאד, שפוגע בהרבה נשים מוכשרות שהמראה שלהן עוצר אותן..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים תודה אחיה! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים אני מרגישה כאילו חטפתי אגרוף בבטן rainbow
אני יושבת ובוכה כאן.
את כותבת פה על משהו שחצי מהנשים (בהערכה גסה) חוו בחייהן
והחצי השני (שוב בהערכה גסה) מפחד ממנו.
הכתיבה שלך מעולה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים תודה! בלו-בלו
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים נקודת המבט קובעת
אני לא בקטע ספרותי -באמת בן 61 נמוך שמן מקומט שיבה וממש "לא מזיז לי" מה חושבים על המראה שלי.
גם כשהייתי צעיר חתיך לא הייתי מטר ושישים מה כבר יכול להיות?
חייתי את חיי במלואם ממש בלי להתיחס לחיצוניות שלי .
יש לי ביטחון עצמי, בדרך כלל הצלחתי להשיג מה שרציתי.
יחסית בקלות.
אנשים במחיצתי חשים בבטחון הזה (הוא אמיתי -לא פוזה).
אני מרשה לעצמי למתוח ביקורת או לשבח כל אדם ללא הבדל גיל מין ומעמד.
לא במיוחד איכפת לי מה חושבים עלי .
ועובדה שאני שורד לא רע בינתיים. (יש כאן יותר מידי "אני ואני" ) מה לעשות קראו או זרקו.
ישנן נשים שחיות כך ומעריכים אותן לא כ"פלקט" ישנן רבות שהופעתן ממש לא משהו ובכל זאת קורנות ומצליחות מאד ולהיפך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים הייתי שמחה לאמץ קצת מהביטחון הזה בלו-בלו
כנראה שאצל נשים זה מורכב יותר. מעולם לא הייתי "פלקט". המראה החיצוני שלי תמיד היה שולי לחלוטין בעיני. העבודה שבחרתי רחוקה מלהיות זוהרת והדגש בה הוא על הפן האינטלקטואלי. ובכל זאת, ברגע שהתרחשה רעידת האדמה הזו מצאתי את עצמי חוזרת למקום הכי סטראוטיפי ובאנאלי שיש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
