משהו שהחלטתי לכתוב ולהוסיף כל פרק פעם בשבוע (לפחות לקצב הכתיבה הזה אני מקווה) במספר פורומים, כדי לקבל דעה לגבי יכולת הכתיבה שלי.
כבקשתו של אדם שהלך לאיבוד ורצה למנוע מאחרים ללכת בעקבותיו, אני עושה את הטובה בפרסום יומנו ה"בדיוני" (לדעתי) של מרטין דנברנרד, ומקווה שתפיקו ממנו מעט ידע, הנאה ולקחים!
פרק ראשון
השביעי בספטמבר, יום שני (אני חושב).
איך כל זה קרה, מה שלא קרה, אני לא יודע. אם אני שפוי מספיק כדי לספר לכם... בואו נניח שכן.
את המאורעות האחרונים, ואלו שאחריהם (אם אזכה לעבור אותם) אני כותב במטרה שיום אחד, איכשהו, היומן הזה יגיע לאלה שהשארתי מאחור - ולאלה שמחפשים סיפור יוצא דופן וללא ספק, אמיתי.
אם אתם קוראים את היומן שלי, זה אומר שיש באפשרותכם למסור אותו לקרובי. אל תמהרו לעשות לי את הטובה הזאת.
בני משפחתי הם אנשים ש... איך נקרא להם... "High Class" במילים של אבי. ואם עד עכשיו לא פורסם שאבדתי באחד מסיורי המחקר שלי באמזונס, או האלפים, או לא יודע איזה לב ים שהם החליטו ליעד הבא שלי, טוב... הממצאים שעכשיו בידיכם לא ימנעו מהם להסתיר את האמת למען "כבוד המשפחה". לכן אני מבקש - רוב הסיכויים במילותיי האחרונות, שפרק זה והבאים אחריו יועלו לאינטרנט ויפורסמו בממסד נתונים גלובלי שקוראיו יקבלו את ההזהרה שאני לא קיבלתי.
לפי השעון שלי עבר כמעט יום אחד מאז שהגעתי לכאן, אני רק מקווה שאוכל להעביר את הלילה הזה בתקווה שזוהי מערה נטושה - ממש בספק, ועד הבוקר אוכל לצאת לדרכי.
שמי מרטין דנברנרד, כן, "דנברנרד" כמו "תעשיות דנברנרד בע"מ", והפרק הזה מתחיל למעשה אתמול.
השישי בספטמבר, יום ראשון (בזה אני בטוח).
במשך שנה הכנתי את עצמי לטיול הזה, פיזית, נפשית ולא מעט מהחסכונות המועטים שלי. נלחמתי עם כמעט כל בן משפחה שירד ממני, שזה בסדר לקחת הפסקה ולחיות קצת לפני הקפיצה למים העמוקים בעסק המשפחתי. גם אם ההפסקה הזאת כבר בשנה החמישית שלה ברציפות.
אני לא יודע, אולי אני באמת פוחד להתמודד עם אבא שלי בנושא ומחכה שיבין כבר את הרמז בעצמו, שהעסק הזה לא בשבילי. בכל אופן, כן, השקעתי כל מה שיש לי בשביל הטיול הזה, ומן הראוי שלא אזכור שום דבר ממנו.
השביעי בספטמבר, יום שני.
אני מניח שזה ההלם. אני בטוח שזה ההלם, זאת אומרת, איך אתם תגיבו לזה?
אם אני זוכר משהו מלפני, זו נפילה אל מקום חשוך שאחריה, כפי הנראה, איבדתי את ההכרה.
שפקחתי את העיניים, נדמה היה שהשמש המתינה בשבילי. זה היה המזל שלי שהדבר הכי בוהק ביקום יהיה בדיוק מול העיניים שלי כשהן נפקחות אחרי מי יודע כמה זמן. הבוהק השמימי צרב לי בכל חלק בגוף שהיה חשוף. הרגשתי ששעות שכבתי מתחת לשמש, ומתוך רפלקס היד שלי נשלחה לבקבוק המים בנרתיק הצד של התיק שלי. פתחתי את הבקבוק והרטבתי את הפנים בניסיון נואש לא לאבד הכרה, לאחר מכן הנפתי את עצמי בכוח כדי שמשקל התיק לא ימשוך אותי אחורה, קמתי על הברכיים ודחפתי את פי הבקבוק לפה. באורך פלא המים היו קרים וצוננים - לא הבחנתי בכך ששפכתי אותם על עצמי. איבדתי מעט שליטה על זרם המים והורדתי את הראש מעט למטה, לוגם מבלי לשקול את מצב המים שלי, ואיך השיג עוד במדבר, מדבר?!
כן, התגובה הזאת גבתה ממני את היכולת לבלוע, וטיפות מים יקרות החליקו לי במורד הסנטר ונשפכו על החול המדברי. המוח שלי נסה לעקל את המצב שנכלאתי אליו ללא ידיעתי כשמשהו דחף אותי מאחור, משהו שעיר, משהו שכשסובבתי את הראש שלי לאחור גרם לבקבוק להחליק לי מהיד, ובכך לשבור שיא אישי בגמירת בקבוק של ליטר וחצי מים בפחות משלושים שניות.
הגרון שלי היה עכשיו מספיק רטוב כדי שאוכל לצעוק. יצר ההישרדות שלי הצליח למנוע ממני בזבוז אנרגיה מיותר. לא חשבתי בכלל אם לקחת את הבקבוק איתי, פשוט הרמתי את עצמי על הרגליים ו... נפלתי קדימה. צל הדבר שהיה מאחורי הסתיר אותי מהשמש. מה הרגשתי באותם רגעים? מה שכל בן אדם מרגיש בפני מפלצת שעירה בגובה ורוחב של ארבעה פילים, עם חדק של חיפושית הרקולס - את הפרטים האלה קלטתי מאוחר יותר ואל תתנהגו כאילו זה הפתיע אותכם שמהמקרה הזה יצאתי בחיים - הרגשתי משוחרר. טוב, נו, רק בגלל שאני לא רואה את עצמי יוצא מהמקום הזה חיי, אני אודה שהשתנתי בתחתונים.
בכל אופן, המזל האיר לי פנים. במשך דקה או שתיים פשוט חכתי שהחדק הענקי ינחת עליי ומה שזה לא היה מאחורי יאכל אותי. לבסוף, שכבר לא עמדתי בלחץ, הסתובבתי. היצור שהפחיד אותי עד מוות, דחף את פניו לאדמה הרטובה ואכל ממנה. היצור היה סך הכול שתי מטרים מאחורי ונראה שהעדיף מנת חול זהוב על חטיף בשר אדם, שבגדול, לי לא הייתה בעיה עם זה. החלטתי לנסות שוב לעמוד ולהתרחק מהמקום לפני ששובל ה... נוזלים שלי יוביל את הלוע שהוסתרה מאחורי מעיל השיער החום אל האחוריים שלי, ועם החדק שהזדקף לו כלפי מעלה מאחורי - החדק שהזכיר חיפושית הרקולס ולא זה שהופך אותכם לאנשים חולים - לא היה קשה למצוא את האנרגיה לקום ולברוח הפעם כמו שצריך.
פשוט רצתי. רצתי כמו אחוז דיבוק, או הילד הפריקי הזה מ"שכחו אותי בבית" הראשון. חיפשתי מקום שאוכל להסתתר בו, אבל כמה מקומות מחבוא אפשר למצוא במדבר?
עוד מהיצורים השעירים, כמו היצור שהשארתי מאחור, נגלו בדרכי ההזויה. הם היו בכל מקום, פזורים כאילו נכנסתי לאיזה שטח מרעה של זן חדש של כבשים מוטנטיות ענקיות. השעות עברו כנראה מבלי שהבחין בהן. שפקחתי את העיניים השמש הייתה במרכז השמיים, שעת צהריים מסוימת, אבל עכשיו נראה שהיא עמדה ביותר מחצי שקיעה. בדקתי את השעון שלי - שעון פרוטרק שעלה לי קרוב לאלפיים שקל, כמובן ששולם מהכיס שלי, "הדבר הזה יותר מדי מגושם" קבע אבא שלי כשראה אותו, ומיד ידעתי שעשיתי בשכל שלא בקשתי ממנו את הכסף בשבילו - השעה הייתה שלוש שלושים בצהריים, ושתדעו, אני תמיד מכוון אותו לשעת היעד של מיקום המסלול שלי. אולי שכחתי הפעם? בכל מקרה, לא היה לי זמן לבזבז בחשיבה על זה. הלילה עמד לרדת ולמרות שעדיין לא בדקתי את הציוד שיש עליי, הייתי בספק שיש לי ביגוד חם לילה. אוהל ושק שינה בטוח, אבל עד שאמצא מקום בטוח להתמקם בו היה עדיף שישארו בתיק.
קרוב לשעה במסע דרך הצללים האחרונים של היום מצאתי אותה, המערה שאני יושב וכותב בה עכשיו על היום הזה. משהו חצב אותה בתוך סלע ענקי שחציו קבור באדמה, ונראה ברור שהיא לא טבעית. אולם טבעית או לא טבעית, מה שהשאיר את ערמת העצמות המכורסמות בתוכה לא היה משהו שהייתי רוצה לפגוש, לא שהעצמות של מה שטרף מגיעות לי לחזה, ולטיפוס בגובה מטר שמונים וחמש כמוני זה די מערער את הביטחון...
כרגע החלטתי להישאר במערה משלוש סיבות:
1. העצמות אולי היו אכולות, אבל מצבם עושה רושם שעבר זמן רב מאז שהוכנסו לכאן.
2. כל מה שהיה עכשיו בחוץ ולא בתוך המערה, היה כנראה יצור לילי.
3. אני כל כך מותש שלא איכפת לי להמר עם המערה הזאת פנויה להשכרה או לא.
עברתי על הציוד שיש לי. כמו שחשבתי - אוהל ושק שינה. סידרתי את השניים עוד לפני שסיימתי למיין את שאר הציוד.
אחרי שנכנסתי לשק שינה המשכתי.
3 קופסאות שימורים - 2 תירס, 1 בשר משומר.
1 פותחן שימורים.
1 כפית מתכת.
1 ערכת עזרה ראשונה.
1 חבל.
1 אולר שוויצרי.
8 חטיפי אנרגיה.
2 קופסאות גפרורים.
1 מבער קטן, ו-1 סיר קטן שנתלו לי מחוץ לתיק.
1 זוג גרבי צמר.
1 זוג תחתונים.
1 בלון גז קטן.
3 גלילי נייר טואלט אורגנים.
1 בקבוק ליטר וחצי מים.
מעבר למה שהיה לי בתיק, הבגדים שעליי הם חולצה קצרה עם ווסט מרוכסן שבו מצאתי את העט והפנקס. מכנס ברמודה עם כיסים ריקים. מן הסתם גרביים, תחתונים, גופיה, ונעליים גבוהות לטיפוס הרים.
תהיתי לאן ולכמה זמן תכננתי לצאת הפעם, ברור שלא למקום שלא אוכל למחזר בו את מה שאני צריך דרך הטבע. הפיתוי להרטבת הגרון היה גדול עליי, וכמעט חובה. בסוף הגעתי להחלטה שמחר בבוקר אצא מוקדם ואחפש סימנים לנווה מדבר או קקטוסים שאוכל להוציא מהם מעט מים. הייתה לי התגלות בנושא הודות ליצורים השעירים. היצור הראשון שפגשתי התמקד רק בחלק המדברי שספג את המים שנשפכו לי, עם כל כך הרבה מהיצורים האלה בסביבה, בטוח נמצא בקרבת מקום מקור מים.
המשכתי בנדיבות שלי, והחלטתי להקריב קצת יותר מהמים לחיטוי הברכיים שלי. מתברר שכשנפלתי עליהם, החול שפשף ופצע אותן. ניקיתי במים, ניגבתי עד שהעור נהיה יבש, מרחתי יוד על הפצעים ושמתי שתי פלסטרים של הלו קיטי (הם היו במחיר מבצע) והלכתי לישון.
השמיני בספטמבר, יום שלישי (כך לפחות סומן בשעון).
פונקצית השעון מעורר שלי התחילה לפעול בשעה חמש וחצי בבוקר.
הספקתי כבר לקפל את הציוד ולסדר אותו בתיק. את הסכין השוויצרית וקופסת גפרורים אחת שמרתי בשתיים מכיסי הווסט. לשם התעסוקה הנפשית, החלטתי לציין את רגעי היום בכל רגע פנוי, לפחות עד שאמצא משהו אחר שיעסיק אותי.
לפני שיצאתי מהמערה שמעתי קול, צליל נמוך שנשמע מתייסר ומספר קולות נקישה. הגעתי למסקנה שאם בעל המערה חזר יחד עם טרף חדש, יהיה עדיף לפנות את המקום לפני שידרוש דמי שכירות שאני לא אוכל להרשות לעצמי... צעדתי בזהירות לפתח המערה. הקולות נמשכו אבל לא התקרבו אליי, רק אני אליהם.
עמדתי בפתח מוכן לראות עם מי או מה יש לי עסק. גוש עצום של שיער היה כל מה שצלחתי לראות, אחד היצורים, הסקתי, וישר פתחתי בריצה רועשת, ללא שום כוונה להיתקל במה שצד את הדבר הענק הזה. כלי המתכת בתיק שלי נקשו אחד בשני, ובכל זאת המשכתי לרוץ. כשאעצור ארפד את הכלים בנייר טואלט והפריד אותם לכיסים אחרים בתיק. אמרתי לעצמי.
אם שאלתם את עצמכם פעם, אז כדאי שתדעו שחיפושיות הרקולס לא שואגות, וגם לא היצורים הענקים אוכלי החול פה. הצליל הקפיא לי את הדם, אבל הדמות שהופיע הייתה מה שגרם לי לעמוד דום. אז הדבר הזה לא היה בגדול של ארבעה פילים, אולי רק פיל אחד, אך גם זה היה מספיק. הטורף הזה נראה כמו דמות חתולית ענקית ושרירית בעור נחש שחור. לשון מפוצלת הזדחלה לו מהפה וטעמה מה הביא איתו האוויר. עכשיו תראו, אני לא טיפוס דתי, אבל רק שתי סיבות יכולות להסביר איך נשארתי בחיים:
1. פשוט מישהו משגיח עליי מלמעלה.
2. לעומת אוכלי החול הענקים, אפילו בתור מקל שיניים אני לא אועיל למפלצת החתולית/נחשית הזאת, ואני פשוט לא שווה את הצייד.
בחרתי באופציה הראשונה היות והיא הייתה פחות מעליבה, וחמש דקות אחרי שהמפלץ דילג מעליי לכיוון ממנו באתי, יצאתי שוב לדרך עם פחות נוזלים מלפני שש דקות קודם לכן...
השעון צפצף להודיע על עגולה שתיים עשרה, והעצבים שלי לא היו במצב לסבול את הצליל הגבוה שכל שעה חוזר על עצמו. עד כמה שזה נראה מוזר, השמש עדיין נראתה בתהליך הזריחה. מבחינתי זה היה בסדר, מזג האוויר בשעה הנוכחית היה לטעמי. הצלחתי לשמור על המים שלי מעבר לפרק הזמן שחשבתי שהם יגמרו לי בו. נשארו לי שישה חטיפה אנרגיה. ליתר ביטחון אחסוך במזון שלי עד לערב, ואם לא אמצא כלום, אוכל חצי קופסת שימורים, כנראה מהתירס.
בקצב בלתי מוסבר, עד השעה שתיים השמש כבר עמדה מעל הראש שלי, וכמו אתמול, התחלתי להרגיש את השפעת החום הקודח. נשארו לי שתי לגימות בבקבוק, לגימות שנשברתי ולקחתי, לגימות בלתי מורגשות. הרמתי את הווסט מעל הראש. השעון נתקע בין שתיים לשלוש בצהריים, אך השמש המשיכה לנוע. אם יגיע לכך המצב, החלטתי לשתות מיץ מקופסת השימורים של התירס. הבעיה הייתה שידעתי שאם הוריד את התיק ולו לשנייה, לא אוכל להרים אותו שוב. דשדשתי באדמה המדברית פרק זמן שלא זכור לי. אולי כמה דקות, אולי שעות עברו, עם השמש הזאת אי אפשר לדעת, ועם הראיה שבגדה בי לא הצלחתי לקרוא את השעון.
הגוף שלי צנח שדרכו הגיע לקיצה. השמש המדברית נצחה. בדרכי עם הפנים למטה תהיתי אם, אולי, את הכוח להוציא את קופסת השימורים מהתיק נשאר לי? כנראה שכן, אבל לפתוח אותה... ממש לא. דחפתי את עצמי לקום אבל המים לא נתנו לי, ואז קלטתי!
הצורך באוויר הפך לכל כך פעוט. שתיתי, שתיתי דקה ואז שתיים, לפני כן לא תכננתי לעצור את הנשימה לכל כך הרבה זמן, או בכלל. בסוף דחפתי את עצמי מהקרקעית, המים הגיעו לי קצת מעל לברכיים לו הייתי עומד. לקחתי אוויר, נשימות עמוקות כמו שבחיים לא צרכתי ובדרך שמתי לב שהמים זורמים ממעלה צנרת עץ מתפתלת.
אני עומד עכשיו על הרגליים ורושם זאת על הדפים היבשים היחידים שנשארו לי (אחר כך אצטרך למצוא משהו אחר לכתוב עליו ולשחזר את הדפים שנהרסו), פי פעור והלגימה האחרונה נוזלת החוצה.
עיר החול פשוט מדהימה.
כבקשתו של אדם שהלך לאיבוד ורצה למנוע מאחרים ללכת בעקבותיו, אני עושה את הטובה בפרסום יומנו ה"בדיוני" (לדעתי) של מרטין דנברנרד, ומקווה שתפיקו ממנו מעט ידע, הנאה ולקחים!
פרק ראשון
השביעי בספטמבר, יום שני (אני חושב).
איך כל זה קרה, מה שלא קרה, אני לא יודע. אם אני שפוי מספיק כדי לספר לכם... בואו נניח שכן.
את המאורעות האחרונים, ואלו שאחריהם (אם אזכה לעבור אותם) אני כותב במטרה שיום אחד, איכשהו, היומן הזה יגיע לאלה שהשארתי מאחור - ולאלה שמחפשים סיפור יוצא דופן וללא ספק, אמיתי.
אם אתם קוראים את היומן שלי, זה אומר שיש באפשרותכם למסור אותו לקרובי. אל תמהרו לעשות לי את הטובה הזאת.
בני משפחתי הם אנשים ש... איך נקרא להם... "High Class" במילים של אבי. ואם עד עכשיו לא פורסם שאבדתי באחד מסיורי המחקר שלי באמזונס, או האלפים, או לא יודע איזה לב ים שהם החליטו ליעד הבא שלי, טוב... הממצאים שעכשיו בידיכם לא ימנעו מהם להסתיר את האמת למען "כבוד המשפחה". לכן אני מבקש - רוב הסיכויים במילותיי האחרונות, שפרק זה והבאים אחריו יועלו לאינטרנט ויפורסמו בממסד נתונים גלובלי שקוראיו יקבלו את ההזהרה שאני לא קיבלתי.
לפי השעון שלי עבר כמעט יום אחד מאז שהגעתי לכאן, אני רק מקווה שאוכל להעביר את הלילה הזה בתקווה שזוהי מערה נטושה - ממש בספק, ועד הבוקר אוכל לצאת לדרכי.
שמי מרטין דנברנרד, כן, "דנברנרד" כמו "תעשיות דנברנרד בע"מ", והפרק הזה מתחיל למעשה אתמול.
השישי בספטמבר, יום ראשון (בזה אני בטוח).
במשך שנה הכנתי את עצמי לטיול הזה, פיזית, נפשית ולא מעט מהחסכונות המועטים שלי. נלחמתי עם כמעט כל בן משפחה שירד ממני, שזה בסדר לקחת הפסקה ולחיות קצת לפני הקפיצה למים העמוקים בעסק המשפחתי. גם אם ההפסקה הזאת כבר בשנה החמישית שלה ברציפות.
אני לא יודע, אולי אני באמת פוחד להתמודד עם אבא שלי בנושא ומחכה שיבין כבר את הרמז בעצמו, שהעסק הזה לא בשבילי. בכל אופן, כן, השקעתי כל מה שיש לי בשביל הטיול הזה, ומן הראוי שלא אזכור שום דבר ממנו.
השביעי בספטמבר, יום שני.
אני מניח שזה ההלם. אני בטוח שזה ההלם, זאת אומרת, איך אתם תגיבו לזה?
אם אני זוכר משהו מלפני, זו נפילה אל מקום חשוך שאחריה, כפי הנראה, איבדתי את ההכרה.
שפקחתי את העיניים, נדמה היה שהשמש המתינה בשבילי. זה היה המזל שלי שהדבר הכי בוהק ביקום יהיה בדיוק מול העיניים שלי כשהן נפקחות אחרי מי יודע כמה זמן. הבוהק השמימי צרב לי בכל חלק בגוף שהיה חשוף. הרגשתי ששעות שכבתי מתחת לשמש, ומתוך רפלקס היד שלי נשלחה לבקבוק המים בנרתיק הצד של התיק שלי. פתחתי את הבקבוק והרטבתי את הפנים בניסיון נואש לא לאבד הכרה, לאחר מכן הנפתי את עצמי בכוח כדי שמשקל התיק לא ימשוך אותי אחורה, קמתי על הברכיים ודחפתי את פי הבקבוק לפה. באורך פלא המים היו קרים וצוננים - לא הבחנתי בכך ששפכתי אותם על עצמי. איבדתי מעט שליטה על זרם המים והורדתי את הראש מעט למטה, לוגם מבלי לשקול את מצב המים שלי, ואיך השיג עוד במדבר, מדבר?!
כן, התגובה הזאת גבתה ממני את היכולת לבלוע, וטיפות מים יקרות החליקו לי במורד הסנטר ונשפכו על החול המדברי. המוח שלי נסה לעקל את המצב שנכלאתי אליו ללא ידיעתי כשמשהו דחף אותי מאחור, משהו שעיר, משהו שכשסובבתי את הראש שלי לאחור גרם לבקבוק להחליק לי מהיד, ובכך לשבור שיא אישי בגמירת בקבוק של ליטר וחצי מים בפחות משלושים שניות.
הגרון שלי היה עכשיו מספיק רטוב כדי שאוכל לצעוק. יצר ההישרדות שלי הצליח למנוע ממני בזבוז אנרגיה מיותר. לא חשבתי בכלל אם לקחת את הבקבוק איתי, פשוט הרמתי את עצמי על הרגליים ו... נפלתי קדימה. צל הדבר שהיה מאחורי הסתיר אותי מהשמש. מה הרגשתי באותם רגעים? מה שכל בן אדם מרגיש בפני מפלצת שעירה בגובה ורוחב של ארבעה פילים, עם חדק של חיפושית הרקולס - את הפרטים האלה קלטתי מאוחר יותר ואל תתנהגו כאילו זה הפתיע אותכם שמהמקרה הזה יצאתי בחיים - הרגשתי משוחרר. טוב, נו, רק בגלל שאני לא רואה את עצמי יוצא מהמקום הזה חיי, אני אודה שהשתנתי בתחתונים.
בכל אופן, המזל האיר לי פנים. במשך דקה או שתיים פשוט חכתי שהחדק הענקי ינחת עליי ומה שזה לא היה מאחורי יאכל אותי. לבסוף, שכבר לא עמדתי בלחץ, הסתובבתי. היצור שהפחיד אותי עד מוות, דחף את פניו לאדמה הרטובה ואכל ממנה. היצור היה סך הכול שתי מטרים מאחורי ונראה שהעדיף מנת חול זהוב על חטיף בשר אדם, שבגדול, לי לא הייתה בעיה עם זה. החלטתי לנסות שוב לעמוד ולהתרחק מהמקום לפני ששובל ה... נוזלים שלי יוביל את הלוע שהוסתרה מאחורי מעיל השיער החום אל האחוריים שלי, ועם החדק שהזדקף לו כלפי מעלה מאחורי - החדק שהזכיר חיפושית הרקולס ולא זה שהופך אותכם לאנשים חולים - לא היה קשה למצוא את האנרגיה לקום ולברוח הפעם כמו שצריך.
פשוט רצתי. רצתי כמו אחוז דיבוק, או הילד הפריקי הזה מ"שכחו אותי בבית" הראשון. חיפשתי מקום שאוכל להסתתר בו, אבל כמה מקומות מחבוא אפשר למצוא במדבר?
עוד מהיצורים השעירים, כמו היצור שהשארתי מאחור, נגלו בדרכי ההזויה. הם היו בכל מקום, פזורים כאילו נכנסתי לאיזה שטח מרעה של זן חדש של כבשים מוטנטיות ענקיות. השעות עברו כנראה מבלי שהבחין בהן. שפקחתי את העיניים השמש הייתה במרכז השמיים, שעת צהריים מסוימת, אבל עכשיו נראה שהיא עמדה ביותר מחצי שקיעה. בדקתי את השעון שלי - שעון פרוטרק שעלה לי קרוב לאלפיים שקל, כמובן ששולם מהכיס שלי, "הדבר הזה יותר מדי מגושם" קבע אבא שלי כשראה אותו, ומיד ידעתי שעשיתי בשכל שלא בקשתי ממנו את הכסף בשבילו - השעה הייתה שלוש שלושים בצהריים, ושתדעו, אני תמיד מכוון אותו לשעת היעד של מיקום המסלול שלי. אולי שכחתי הפעם? בכל מקרה, לא היה לי זמן לבזבז בחשיבה על זה. הלילה עמד לרדת ולמרות שעדיין לא בדקתי את הציוד שיש עליי, הייתי בספק שיש לי ביגוד חם לילה. אוהל ושק שינה בטוח, אבל עד שאמצא מקום בטוח להתמקם בו היה עדיף שישארו בתיק.
קרוב לשעה במסע דרך הצללים האחרונים של היום מצאתי אותה, המערה שאני יושב וכותב בה עכשיו על היום הזה. משהו חצב אותה בתוך סלע ענקי שחציו קבור באדמה, ונראה ברור שהיא לא טבעית. אולם טבעית או לא טבעית, מה שהשאיר את ערמת העצמות המכורסמות בתוכה לא היה משהו שהייתי רוצה לפגוש, לא שהעצמות של מה שטרף מגיעות לי לחזה, ולטיפוס בגובה מטר שמונים וחמש כמוני זה די מערער את הביטחון...
כרגע החלטתי להישאר במערה משלוש סיבות:
1. העצמות אולי היו אכולות, אבל מצבם עושה רושם שעבר זמן רב מאז שהוכנסו לכאן.
2. כל מה שהיה עכשיו בחוץ ולא בתוך המערה, היה כנראה יצור לילי.
3. אני כל כך מותש שלא איכפת לי להמר עם המערה הזאת פנויה להשכרה או לא.
עברתי על הציוד שיש לי. כמו שחשבתי - אוהל ושק שינה. סידרתי את השניים עוד לפני שסיימתי למיין את שאר הציוד.
אחרי שנכנסתי לשק שינה המשכתי.
3 קופסאות שימורים - 2 תירס, 1 בשר משומר.
1 פותחן שימורים.
1 כפית מתכת.
1 ערכת עזרה ראשונה.
1 חבל.
1 אולר שוויצרי.
8 חטיפי אנרגיה.
2 קופסאות גפרורים.
1 מבער קטן, ו-1 סיר קטן שנתלו לי מחוץ לתיק.
1 זוג גרבי צמר.
1 זוג תחתונים.
1 בלון גז קטן.
3 גלילי נייר טואלט אורגנים.
1 בקבוק ליטר וחצי מים.
מעבר למה שהיה לי בתיק, הבגדים שעליי הם חולצה קצרה עם ווסט מרוכסן שבו מצאתי את העט והפנקס. מכנס ברמודה עם כיסים ריקים. מן הסתם גרביים, תחתונים, גופיה, ונעליים גבוהות לטיפוס הרים.
תהיתי לאן ולכמה זמן תכננתי לצאת הפעם, ברור שלא למקום שלא אוכל למחזר בו את מה שאני צריך דרך הטבע. הפיתוי להרטבת הגרון היה גדול עליי, וכמעט חובה. בסוף הגעתי להחלטה שמחר בבוקר אצא מוקדם ואחפש סימנים לנווה מדבר או קקטוסים שאוכל להוציא מהם מעט מים. הייתה לי התגלות בנושא הודות ליצורים השעירים. היצור הראשון שפגשתי התמקד רק בחלק המדברי שספג את המים שנשפכו לי, עם כל כך הרבה מהיצורים האלה בסביבה, בטוח נמצא בקרבת מקום מקור מים.
המשכתי בנדיבות שלי, והחלטתי להקריב קצת יותר מהמים לחיטוי הברכיים שלי. מתברר שכשנפלתי עליהם, החול שפשף ופצע אותן. ניקיתי במים, ניגבתי עד שהעור נהיה יבש, מרחתי יוד על הפצעים ושמתי שתי פלסטרים של הלו קיטי (הם היו במחיר מבצע) והלכתי לישון.
השמיני בספטמבר, יום שלישי (כך לפחות סומן בשעון).
פונקצית השעון מעורר שלי התחילה לפעול בשעה חמש וחצי בבוקר.
הספקתי כבר לקפל את הציוד ולסדר אותו בתיק. את הסכין השוויצרית וקופסת גפרורים אחת שמרתי בשתיים מכיסי הווסט. לשם התעסוקה הנפשית, החלטתי לציין את רגעי היום בכל רגע פנוי, לפחות עד שאמצא משהו אחר שיעסיק אותי.
לפני שיצאתי מהמערה שמעתי קול, צליל נמוך שנשמע מתייסר ומספר קולות נקישה. הגעתי למסקנה שאם בעל המערה חזר יחד עם טרף חדש, יהיה עדיף לפנות את המקום לפני שידרוש דמי שכירות שאני לא אוכל להרשות לעצמי... צעדתי בזהירות לפתח המערה. הקולות נמשכו אבל לא התקרבו אליי, רק אני אליהם.
עמדתי בפתח מוכן לראות עם מי או מה יש לי עסק. גוש עצום של שיער היה כל מה שצלחתי לראות, אחד היצורים, הסקתי, וישר פתחתי בריצה רועשת, ללא שום כוונה להיתקל במה שצד את הדבר הענק הזה. כלי המתכת בתיק שלי נקשו אחד בשני, ובכל זאת המשכתי לרוץ. כשאעצור ארפד את הכלים בנייר טואלט והפריד אותם לכיסים אחרים בתיק. אמרתי לעצמי.
אם שאלתם את עצמכם פעם, אז כדאי שתדעו שחיפושיות הרקולס לא שואגות, וגם לא היצורים הענקים אוכלי החול פה. הצליל הקפיא לי את הדם, אבל הדמות שהופיע הייתה מה שגרם לי לעמוד דום. אז הדבר הזה לא היה בגדול של ארבעה פילים, אולי רק פיל אחד, אך גם זה היה מספיק. הטורף הזה נראה כמו דמות חתולית ענקית ושרירית בעור נחש שחור. לשון מפוצלת הזדחלה לו מהפה וטעמה מה הביא איתו האוויר. עכשיו תראו, אני לא טיפוס דתי, אבל רק שתי סיבות יכולות להסביר איך נשארתי בחיים:
1. פשוט מישהו משגיח עליי מלמעלה.
2. לעומת אוכלי החול הענקים, אפילו בתור מקל שיניים אני לא אועיל למפלצת החתולית/נחשית הזאת, ואני פשוט לא שווה את הצייד.
בחרתי באופציה הראשונה היות והיא הייתה פחות מעליבה, וחמש דקות אחרי שהמפלץ דילג מעליי לכיוון ממנו באתי, יצאתי שוב לדרך עם פחות נוזלים מלפני שש דקות קודם לכן...
השעון צפצף להודיע על עגולה שתיים עשרה, והעצבים שלי לא היו במצב לסבול את הצליל הגבוה שכל שעה חוזר על עצמו. עד כמה שזה נראה מוזר, השמש עדיין נראתה בתהליך הזריחה. מבחינתי זה היה בסדר, מזג האוויר בשעה הנוכחית היה לטעמי. הצלחתי לשמור על המים שלי מעבר לפרק הזמן שחשבתי שהם יגמרו לי בו. נשארו לי שישה חטיפה אנרגיה. ליתר ביטחון אחסוך במזון שלי עד לערב, ואם לא אמצא כלום, אוכל חצי קופסת שימורים, כנראה מהתירס.
בקצב בלתי מוסבר, עד השעה שתיים השמש כבר עמדה מעל הראש שלי, וכמו אתמול, התחלתי להרגיש את השפעת החום הקודח. נשארו לי שתי לגימות בבקבוק, לגימות שנשברתי ולקחתי, לגימות בלתי מורגשות. הרמתי את הווסט מעל הראש. השעון נתקע בין שתיים לשלוש בצהריים, אך השמש המשיכה לנוע. אם יגיע לכך המצב, החלטתי לשתות מיץ מקופסת השימורים של התירס. הבעיה הייתה שידעתי שאם הוריד את התיק ולו לשנייה, לא אוכל להרים אותו שוב. דשדשתי באדמה המדברית פרק זמן שלא זכור לי. אולי כמה דקות, אולי שעות עברו, עם השמש הזאת אי אפשר לדעת, ועם הראיה שבגדה בי לא הצלחתי לקרוא את השעון.
הגוף שלי צנח שדרכו הגיע לקיצה. השמש המדברית נצחה. בדרכי עם הפנים למטה תהיתי אם, אולי, את הכוח להוציא את קופסת השימורים מהתיק נשאר לי? כנראה שכן, אבל לפתוח אותה... ממש לא. דחפתי את עצמי לקום אבל המים לא נתנו לי, ואז קלטתי!
הצורך באוויר הפך לכל כך פעוט. שתיתי, שתיתי דקה ואז שתיים, לפני כן לא תכננתי לעצור את הנשימה לכל כך הרבה זמן, או בכלל. בסוף דחפתי את עצמי מהקרקעית, המים הגיעו לי קצת מעל לברכיים לו הייתי עומד. לקחתי אוויר, נשימות עמוקות כמו שבחיים לא צרכתי ובדרך שמתי לב שהמים זורמים ממעלה צנרת עץ מתפתלת.
אני עומד עכשיו על הרגליים ורושם זאת על הדפים היבשים היחידים שנשארו לי (אחר כך אצטרך למצוא משהו אחר לכתוב עליו ולשחזר את הדפים שנהרסו), פי פעור והלגימה האחרונה נוזלת החוצה.
עיר החול פשוט מדהימה.