פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 800 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים סיפור חיים פרק ראשון A.B.
סיפור חיים
פרק ראשון: לפני המלחמה ובמהלכה.
הורי נולדו בטרסילווניה שהייתה באותם שנים חלק מהונגריה, לימים היא סופחה לרומניה וכך המצב עד היום. למעשה היא מהווה כשליש משטחה של רומניה, ורבים מתושביה מדברים הונגרית. כך גם הורי, שהגדירו עצמם הונגרים וכל השנים לא הוזכרה המילה רומניה בביתנו, אבל בבלגיה, המדינה אליה הם היגרו בתחילת המאה שעברה, רשום במשרד הפנים, ארץ המוצא, רומניה. ב 1929 התחתנו אלכסנדר שפיץ ואילונה גולדנברג וכשנה אחר כך נולד בנם הראשון, אך הוא חלה ונפטר לפני שהגיע לגיל שנה. ב 1932 נולדה אחותי דניס ובשנת 1934 הכרזתי בצעקה שאני פה. הדודות שלי כל כך התפעלו מהיופי שלי שנתנו לי את הכינוי פופי, שפירושו ביידיש בובה ממין זכר, זה לא לקח הרבה זמן עד שגילו שאני גם חכם ועם ראש פתוח, אבל על כך אספר בהמשך. ארבע שנים אחרי נולד אחי הצעיר ז'קי, הוא היה הבלונדיני היחיד במשפחה ודניס ואני נהגנו להציק לו, ולטעון שהוא הוחלף בטעות בבית היולדות.
הבית שבו גרנו באנטוורפן היה ברחוב זורנבורג. להורי היה שם סטודיו לצילום. הזיכרונות שלי עד גיל חמש כוללים כמה תמונות מעורפלות. טיולים בשבת עם ההורים לפארק, ביקור אצל סבא וסבתא, או אצל אחד הדודים. לא אהבתי את הביקור אצל הדוד יחזקאל, או חצקל כפי שקראו לו בבית, מפני שהייתה לו חנות דגים, וריח מבחיל נדף ממנו ומכל בני ביתו. לאבי היו שמונה אחים ואחות אחת, כולם למעט שניים גרו באנטוורפן, כך שלא היה חסר את מי לבקר. זכור לי היטב טיול בפארק אם אחד הדודים אשתו ובנם רולי. התמקמנו ליד מקווה מים ושיחקתי אם רולי בכדור חדש לגמרי שקיבלתי לא מכבר. היינו אז בערך בני חמש. רולי בעט בכדור והעיף אותו ישר לתוך המים. לא רציתי לבכות כי תמיד אמרו לי שאני גיבור, וגיבורים לא בוכים, אבל לא הצלחתי לעצור את הדמעות. כל הטרגדיה הזאת נמשכה רק דקות ספורות, כי אבא קטף ענף מאחד העצים ושלה את הכדור מהמים. בערך באותם ימים היה המקרה אם דניס. בהשפעת חברה טובה, היא חמקה בלילה לתוך הסטודיו, ושלפה מהקופה סכום כסף. במקום ללכת לבית הספר, הלכה עם חברתה ללונה פארק. אחרי שרכבו על סוסי הקרוסלה ונסעו במכוניות המתנגשות, פנו אל דוכני הצעצועים וקנו בובות, דובי, ועוד כל מיני צעצועים. אחת השכנות, שהייתה שם אם בתה, וראתה את שתי הילדות, היא סיפרה לאמא שהיא התפלאה לפגוש שם את דניס,
בגיל כזה בשום אופן לא הייתי נותנת לילדה שלי ללכת לשם לבד, אי אפשר לדעת איזה טיפוסים מסתובבים במקומות האלה.
דניס הגיעה הביתה עמוסה בחבילות. אמא פתחה לה את הדלת.
איפה היית ? שאלה אמא, משתדלת לשמור על קור רוח.
בבית הספר, ענתה אחותי כשמבט תמים מרוח על פניה.
ומעיין הצעצועים האלה? התערב אבא בקול מאיים.
בחדר המגורים היה תלוי על דופן הארון "קאנצ'יק" זהו שוט עם מספר רב של רצועות עור. הוא שימש אמצעי הפחדה בידי הורינו להבטיח התנהגות טובה של הילדים, האמת היא שאף פעם לא עשו בו שימוש, אני ודניס תלשנו מידי פעם רצועה אחת או שתיים כדי לצמצם את הכאב אם בכל זאת הוא יופעל נגדנו.
2
קיבלתי אותם מהחברה שלי, אמרה דניס.
התכווצתי מכאב מסטירת הלחי שאבא החטיף לה, אל תשקרי, איך השגת את הצעצועים? דניס חזרה בעקשנות על אותו סיפור שוב ושוב, וכל פעם זה לווה בסטירה מצלצלת, לבסוף אני לא עמדתי בזה יותר וצרחתי,
די, תפסיק להרביץ לה, היא לא תעשה את זה יותר, אני מבטיח .
כעונש דניס נשלחה למרתף, ואני הצטרפתי אליה בהתנדבות. המרתף שימש מעבדה לפיתוח תמונות, ומחסן עבור הסטודיו. לקחנו את הגיליוטינה (כלי המשמש לחיתוך שוליים לתמונות) וחתכנו תמונות לחצי ולרבע לפי ההשראה האומנותית שהשתלטה עלינו. חבילה אחר חבילה פתחנו וחתכנו, כשההורים ירדו למרתף כדי לראות איך העונש משפיע עלינו, ההלם היה כל כך גדול שהמילים נעתקו מפיהם. אינני יודע אם הייתה זאת המלחמה או הנזקים שאנחנו גרמנו, אבל הסטודיו נסגר אחרי זמן קצר.
כפי שכבר הזכרתי, תמיד אמרו לי שיש לי ראש פתוח, ולאור כמה מיקרים שקרו לי אני חייב להסכים עם הקביעה הזאות. בילדותי אהבתי מאוד דברי מתיקה, יותר מכל אהבתי ריבה. הורי כדי לשמור שלא אתקע ידיים לתוך הצנצנות, הניחו אותם על גבי המזנון, שהיה מורכב משני חלקים, החלק התחתון היה עם דלתות עץ בו אוחסנו כלי אוכל וסכו"מים, עליו הייתה מונחת יחידה עם דלתות זכוכית מה שמכונה ויטרינה שבה הוצגו לראווה כלי הקריסטל שעברו במשפחה מדור לדור. נהגתי לשאת עיניים אל הצנצנות האלה בתקווה שיום יבוא ואוכל להגיע אל המתוק המתוק הזה. יום אחד כשההורים לא היו בסביבה, לקחתי כסא, עליתי על החלק התחתון של המזנון, פתחתי את דלתות הזכוכית, ותוך שימוש במדפים כשלבים בסולם טיפסתי מעלה אל המטרה הנשגבת. אבל, הרהיט העדין לא עמד בעומס, וברעש אדיר התמוטט והתרסק על הרצפה. כשהורי הגיעו בריצה בעקבות הרעש, מצאו אותי שרוע בין אלפי רסיסי קריסטל, מפצע במצח פרץ דם וכיסה את פני. התמונה הזאת השפיעה על הורי כל כך שהרס המטמון המשפחתי לא הוזכר שנים רבות, עד ששאלתי את אימא מה גרם לצלקת במצחי. אני לא חושב שזאת הייתה הכוונה כשאמרו שיש לי ראש פתוח, אולי האירוע הנוסף מחזק את ההנחה שהנבואה מגשימה את עצמה. לא עבר הרבה זמן מתקרית הקריסטלים, אני רוכב להנאתי על אופניים בגינה ציבורית מולי הולכת עשה צעירה עם עגלת תינוק. אני לא יודע מה הסיח את דעתי, האישה או התינוק, אבל מצאתי את עצמי צולל מעל האופניים ישר על הראש. התוצאה, פצע עמוק במצח, עד היום נותרו לי שתי צלקות סימטריות, אחת מעל כל עין.
השנה היא 1939. ההתרחשויות בגרמניה מכניסות את כולם ללחץ. המלחמה עתידה להתפשט גם לבלגיה. אנשים צוברים מזון מכל הבא ליד. אבא הצליח להשיג כמה שקי קמח.
כל עוד יש לחם בבית, לא נהיה רעבים, כך אמר, והכניס את השקים לארון סגור כדי למנוע מעכברים או מזיקים אחרים להזיק לחומר היקר.
ההורים היו בעבודה (הסטודיו לצילום כבר לא היה קיים) דניס ואני החלטנו לשחק בכאילו אנחנו בחופשת סקי בשוויצריה. אמנם קיץ עכשיו אז מה? הוצאנו את שקי הקמח, פתחנו אותם, ופיזרנו את התכולה על פני הריצפה, כך בכל חדרי הדירה. כל הבית הפך לאתר גלישה. יצרנו איש שלג, זרקנו זה על זה כדורי שלג, גלשנו על אחד המורדות הדמיוניים כאשר לפתע נפתחה הדלת וההורים עמדו נדהמים מול החיזיון הלבן.
הבית בו גרנו היה בן שתי קומות. אנחנו גרנו בקומת הקרקע, ובקומה מעלינו גרו זוג גרמנים עם ילדה חמודה, בלונדינית עם עיניים כחולות, אני לא זוכר את שמה אף שהייתי מאוהב בה עד מעל הראש. (היא הייתה אז בת חמש ואני בן שש) בכל אופן, גרמניה הייתה עכשיו האויב,
3
והיות והעוינות כלפיהם הלכה וגברה, הם התחילו לעשות הכנות לחזור לגרמניה. הפרידה הצפויה צערה מאוד אותה ואותי. בתוך חיפזון ההכנות אני זוכר אותה שואלת,
Varum zint die leute zo beuze? מדוע האנשים כל כך כועסים? אחרי שהם עזבו, דניס ואני עלינו לעליית הגג ששימש להם מחסן. כשפתחנו את הדלת עמדנו משתאים מול מערת עלי-באבא שנחשפה לעינינו. ממש גן עדן לילדים. היו שם בובות בצבעים ובתלבושות מגוונות, דובונים וחיות מחמד שונות, אפילו רכבת חשמלית. פשוט חלום בהקיץ, אבל זה היה חלום קצר, כי אחרי מספר ימים הגרמנים פלשו לבלגיה, ומצאנו את עצמנו על הכבישים, בין המוני אנשים שמנסים להימלט מהכובשים. התכנית הייתה להגיע איכשהו לתעלת למנש, ולעבור במעבורת או בכלי שייט אחר, לאנגליה.
אבא הצליח לשכור משאית שהייתה אמורה להביא אותנו עד דונקרק. לקחנו כלומר הורי לקחו כמה מזוודות עם בגדים ומזון טיפסנו לתוך ארגז המשאית, שם כבר חיכו לנו כמה מבני משפחתונו שהצטרפו למסע אל החופש, ויצאנו לדרך. רק לצאת מאנטוורפן לקח כמה שעות. אלפי אנשים גדשו את הרחובות. כלי רכב מועטים ניסו לפלס את דרכם בין המוני אדם, אך לא הייתה דרך לעקוף את הולכי הרגל. גם כשהגענו סוף סוף אל הכביש הראשי, המצב לא היה שונה. היה נראה שכל הבלגים רוצים להגיע לצרפת, (לא מתוך אהבה לצרפתים, ההיסטוריה הפלמית מלאה בסיפורים המציגים את השנאה לצרפתים) אחרי כמה שעות של זחילה דמם המנוע. הנהג באמת עצר בכמה תחנות דלק, אבל אי אפשר היה לקנות בנזין בשום מחיר. לאחר מיקוח על הסכום המגיע לו עבור הביצוע החלקי של ההסכם, הוא שלח אותנו לכל הרוחות, מלווים בשלל ברכות בפלמית עסיסית. לקחנו את מעט המיטלטלין שיכולנו לשאת, והצטרפנו אל ההמון. בתוך ההמולה לא היה ניתן לשמור על קבוצה כל כך גדולה, אז הוחלט שכל משפחה תנוע עצמאית. (יש להניח שהמצב הזה נוצר מעצמו) כך המשכנו לנוע כאשר לפתע הופיע מעלינו מטוס גרמני, והחל להמטיר אש מקלעים לתוך הקהל.
לרדת מהכביש לשכב בתעלות !!! צעק מישהו.
בתוך שניות שכבנו דחוסים כמו סרדינים בצידי הדרך, מחכים להתקפה נוספת. אבל היא לא הגיעה. כנראה שהטייס היה בדרכו בחזרה לגרמניה, והוא רצה להיפטר מהתחמושת, אז למה לבזבז אותה סתם, אם אפשר לחסל כמה מהפליטים באותה הזדמנות. מאושרים שאיש מאיתנו לא נפגע המשכנו במסענו, אבל על מנת לא להיות שוב מטרה לגיבורי חיל האוויר הגרמני, נטשנו את הכביש והמשכנו דרך השדות. עם רדת החשיכה כשכולנו סחוטים מעייפות, הגענו לאיזה חווה. אבא דפק בדלת. בחריקה נפתח תריס מעלינו ואיכרה פלמית הופיעה במסגרת החלון. מה אתם מחפשים? היא שאלה בטון רחוק מידידותי.
האם את מוכנה להלין אותנו הלילה, שאל אבא.
אחרי כמה דקות בעלה יצא אלינו. אתם יכולים לישון באסם, הוא אמר, אחרי שהתמקמנו הם אפילו הביאו לנו לחם כפרי וביצים קשות. למחרת הגענו לעיר הנופש אוסטנדה. אבא הצליח לרכוש אופניים עם ארבע גלגלים, כאלה שמשכירים בערי נופש. ההורים ישבו מקדימה והניעו את הפדלים, ואנחנו שלושת הילדים ישבנו מאחור. אחרי יומיים של נסיעה מתישה ואכילת ביצים קשות, הגענו לדונקרק. באזור אליו הגענו עם רדת החשיכה נראתה העיר כמו עיר רפאים,שום אור לא דלק בבתים. הרחובות היו ריקים מאדם. אבא דפק על דלת אחד הבתים, אך לא הייתה תשובה. הוא סובב את הידית וגילה שהדלת פתוחה. נכנסנו למבואה וראינו שהבעלים נטשו את המקום בחיפזון. חפצים היו פזורים על הריצפה, במטבח נשארו שאריות מזון על השולחן, על הכיריים היה סיר ובו מספר ביצים קשות. אמא קילפה אותם, טעמה, ומתברר שהן היו עדיין אכילות. כשהיא הגישה אותן לנו פרצתי בבכי.
מה קרה עם כל הדברים שאני אוהב? למה אין בשר? ומה עם שוקולדה? רק ביצים, כל היום ביצים. זה מגעיל.
צריך לשמוח שיש לנו את זה, כשנגיע לאנגליה שוב תקבל את הדברים שאתה אוהב, אמר אבא. ירדנו למרתף כדי להיות מוגנים מפני הפצצות. אנחנו הילדים הצטופפנו מתחת לשולחן מסיבי שמצאנו שם וההורים התמקמו על שתי כורסאות ישנות. כל הלילה שמענו שריקות והתפוצצויות שהרעידו את האדמה. איש מאיתנו לא הצליח לישון. כשהיו כמה דקות הפסקה בין הפצצה להפצצה, היה זה הבכי של ז'קי שלא אפשר לנו לישון. בבוקר היה שקט מוזר, כאילו הכל מת. אבא יצא ראשון, הוא היה צריך לפנות את המעבר אל דלת היציאה, כי חלק מהבית התמוטט מהפצצות. כשיצאנו החוצה ראינו את ההרס שנגרם. לא היה כמעט בית אחד שלא נהרס. פה ושם נראו אנשים משוטטים בין ההריסות.
אספנו את מה שנראה לנו חיוני עלינו על הקואדראופן שלנו ונסענו לכיוון החוף. לקרוא לזה נסיעה זו הגזמה, כי הכבישים היו כל כך הרוסים וחסומים על ידי המבנים שקרסו, שרוב הדרך גררנו את האופניים המשונים שלנו במקום לרכב עליהם. על החוף הסתובבו מאות אם לא אלפי חיילים, רובם בריטים שנסוגו מהצבא הגרמני. הגדרתי את זה בעדינות, האמת היא שזאת הייתה בריחה המונית. בכל אופן, אבא סגר עם איזה דייג שיעביר אותנו בסירתו לגדה השנייה של התעלה. לפני שהצלחנו לעלות על הסירה הגיע קצין בריטי וציווה על אבא לרדת לחוף, כל כלי השייט מגויסים להחזרת החיילים הבריטיים הביתה, הוא הסביר בקול תקיף אך מנומס. צ'רצ'יל ביכולתו הרטורית המבריקה תאר את הפינוי הזה כמבצע מזהיר, כמעט ניצחון. בעוד אנחנו עומדים על החוף, ממתינים להחלטתו של אבינו מה הצעד הבא, שמענו את היריות וההפגזות של הצבא הגרמני המתקרב. השארנו הכל מאחור ורצנו לחפש את המרתף שבזכותו נשארנו בחיים. שוב התגודדנו מתחת לאותו שולחן בתקווה שמחר יצוץ איזה פתרון, אבל למחרת כבר היו גרמנים בכל מקום, ולא היה ניתן להגיע לחוף. לא נותרה ברירה אלא לחזור הביתה לאנטוורפן. לכל אורך הדרך עברנו ליד שיירות של טנקים גרמניים. סחוטים ורעבים צפינו במפלצות הפלדה האלה חולפות על פנינו. הילדים הושיטו ידיים בתחינה למזון, והיו כאלה שזרקו לנו חבילות של ביסקוויטים יבשים ממנות הקרב שלהם. בפאתי העיר חצינו אזור בו התרחשו קרבות כמה שעות לפני שהגענו. פה ושם נראה טנק שרוף, עשן עדיין היתמר מהם. חיילים פצועים והרוגים היו פזורים בשטח, הפצועים זעקו והתחננו לעזרה. המראה היה נורא, אבל מה שהטריד אותי, היה סוס פצוע ששכב על צידו גונח ומנסה בלא הצלחה להתרומם. איך יכולים בני אדם לפגוע בבעל חיים שלא עשה שום רע בחייו. התחננתי לאבא שיעשה משהו כדי להציל אותו.
הרי אי אפשר להשאיר אותו סובל בצורה כזאת, אמרתי.
אבל אבא תפס בידי וגרר אותי משם בחוסר סבלנות. היו לו בעיות יותר חשובות לפטור. כשהגענו הביתה גילינו שדלת הכניסה היתה פרוצה. פחדנו להיכנס שמא ניתקל בפורצים. שכנה שראתה את המבוכה שלנו אמרה, אין שם אף אחד, הם עזבו אתמול.
4
התברר שכמה מחיילי הוורמאכט, בלי לבקש אישור, התמקמו אצלנו לשהייה קצרה. הבית הסריח מכרוב ומצואה. כל תכולת הארונות הייתה מפוזרת על הרצפה. כמה ימים לפני הבריחה, אבא רקח דלי קטן של ריבת דובדבנים. אני זוכר איך אבא הוריד את הדלי מהבוידם, (האם יש מילה עברית לבוידם?) פותח את המכסה, איזה מזל, הגרמנים לא נגעו בזה.
בהתחלה החיים חזרו למסלולם, חזרנו לבית הספר, אבא הצטרף לאחד מאחיו בעסקי היהלומים, אנחנו הילדים לא ידענו דבר על המתרחש עם היהודים בגרמניה ובפולין, חסרי דאגה המשכנו בעיסוקינו. אחד מאותם עיסוקים היה לראות סרטים. דניס ואני נהגנו ללכת לקולנוע כמה פעמים בשבוע. לא הטריד אותנו בכלל שחלק גדול מהצופים היו חיילי הוורמכט. הגיבורים שלנו היו דוגלאס פיירבנקס (שהיה נלחם לבדו נגד עשרה שולפי חרבות, וגובר עליהם.) ג'וני וייסמולר, (טרזן, שלא החמצנו אף אחד מסרטיו) לורל והרדי, (השמן והרזה) וגם רד סקלטון הקומיקאי, אלה היו כוכבי הוליווד באותם ימים. היינו צופים בסרטים פעמיים ברצף ולפעמים אף יותר. תמורת כרטיס הקולנוע יכולת להישאר באולם ולראות את אותו הסרט, משעה עשר בבוקר עד עשר בלילה. רק בימי שבת היה המקום נסגר בחמש אחר הצהריים. כך קרה שנשארנו לשבת על מקומותינו ולא שמנו לב שהאולם התרוקן מקהל הצופים. כשכבה האור ולא הופיע כלום על המסך, הסתכלנו סביבנו וראינו שאנחנו לבד באולם. פחד אימים אחז בנו, התחלנו לרוץ לעבר דלת היציאה, אבל היא כבר הייתה נעולה. היינו בטוחים שלא נוכל לצאת משם עד למחרת בבוקר, צרחנו בקולי קולות ודפקנו על דלת הזכוכית כדי שמי מהעוברים ושבים יראה אותנו, (למזלנו דלתות הכניסה לבתי הקולנוע הינם מזכוכית) ובאמת בסופו של דבר ראו אותנו, קהל סקרנים התאסף מול הדלת וצפה בנו כמו בזוג קופים בגן חיות, התנהל שם דיון מה עושים שני זאטוטים בקולנוע סגור. מישהו בכל זאת גילה תושייה ואיתר את הסדרן שפתח לנו אחרי מה שנראה לנו שעות אין ספור, את הדלת . אפשר היה להניח שהתקרית הזאת תרחיק אותנו מאולמות הקולנוע, אבל זה לא קרה. להפך, סיפרנו לכולם איזה הרפתקה חווינו וכמה אמיצים היינו, והצימאון שלנו לסרטים אפילו גבר. בבתי הקולנוע הציגו בין היתר סרטים המפארים את גבורתם של לוחמי הצבא הגרמני. אנחנו ראינו בהם גיבורים ולא הפריע לנו בכלל שמדובר באויבינו, והיא עוד הוכחה לכוחו של הקולנוע.
חוקי הגזע של המשטר הנאצי הלכו והחמירו מידי כמה ימים. הוטלו עוד ועוד הגבלות על היהודים. נאלצנו לענוד טלאי צהוב, דבר שגרר התנכלויות מצד פרחחים מקומיים שהפיקו הנאה מהמצב החדש. כל יום נשמעו סיפורים על מכרים או בני משפחה שהוכו באכזריות. בלילות פקדו אותי סיוטים. בבוקר לקח לי זמן לקלוט שזה היה רק חלום. לילה אחד, חלמתי שסבתי מתה, מסביב למיטה עמדו כל בני המשפחה, מתפללים ובוכים, מחפשים מילות נחמה. התעוררתי ומה אני שומע? בדיוק אותם קולות ששמעתי בחלום, מגיעים מחדר השינה של הורי. ראיתי שדניס גם היא התעוררה. חלמתי שסבתא מתה, היא אמרה, נכנסנו לחדר השינה של ההורים, וראינו את סבתא שוכבת ללא תנועה על מיטת ההורים, פניה היו לבנים כמו הסדין. אבא ניסה להרגיע את אמא שמיררה בבכי.
למה אמא בוכה כל כך? שאלתי .
מפני שסבתא שלך מתה, הוא ענה בפשטות.
אבל הרי יש לנו את הסבתא השנייה , לא? איזה חשיבה הגיונית.
5
אז התחילו המשלוחים. כל יום הועמסו אנשים על משאיות ונלקחו למה שתואר לנו כמחנות עבודה. המשטרה הבלגית שיתפה פעולה ביעילות ובחריצות. עם הגרמנים כמובן. יום אחד שני שוטרים דפקו בדלת. שמך אלכסנדר שפיץ? שאל אחד מהם, בלי לחכות לתשובה, הם לקחו את אבא ויצאו מהבית. לא הבינונו מדוע אמא בוכה, אבא יגמור את העבודה בגרמניה, ויחזור הביתה עם הרבה כסף.
מר קונרד היה ידיד משפחה למרות היותו נוצרי. הוא היה נשוי לאישה יהודיה, והייתה לו פילגש נוצריה בשם מריאטה שגרה בבום, עיירה לא רחוקה מאנטוורפן. כשהוא שמע שאבא נלקח למחנות, הוא היציע ששלושתנו, דניס ג'קי ואני נסתתר. הוא שיכנע את מריאטה לטפל בנו עד יעבור זעם. הוזהרנו לא לחשוף את זהותנו היהודית. שמנו הוחלף משפיץ לדל מונט, והביאו אותנו למשפחת וון דה מוסלאר, שכבר הסתירו בביתם שלושה ילדים יהודיים. מיותר לציין או אולי דווקא צריך לציין שהם סיכנו בכך את חייהם. לא התקשינו להתרגל לשם החדש ולחיים הכפר. לא היינו מודעים במיוחד לזוועות המלחמה. בניגוד לשעות הלימוד המקובלות בערים, שם נהוג יום לימודים ארוך, ברוב הכפרים למדו עד הצהריים. אחרי שעות הלימוד היינו משחקים בחוץ. לבתים ברחוב שבו גרנו לא היו גדרות, כל השטח מאחורי הבית שהסתרה עד האופק, היה מכוסה צמחי בר ופרחים לרוב. עיקר פרנסתה של העיירה היה מייצור לבנים, ובמרחק קצר מהבית היה בור גדול ממדים שממנו הפיקו חימר המשמש חומר גלם לתעשיה הזאת, אלא שהמאגר הזה נוצל עד תום והבור הפך לבריכה בקיץ, ולמשטח החלקה בחורף. זה היה מגרש המשחקים שלנו. נהגנו לקטוף פרחים , ליבש אותם, לעשות מהם טבק, מבלוטים עשינו מקטרת והיינו מעשנים הטבק תוצרת עצמית. ליד הבריכה האדמה הייתה שחורה ובוצית. די היה לתקוע את היד בבוץ, כדי לשלוף משם צלופחים, היו גם צפרדעים לרוב אותם אהבנו לנפח כמו בלון בעזרת קשית שתקענו להם בישבן. ( סליחה GREEN PEACEלא היינו בכלל מודעים שלבעלי חיים יש רגשות או זכויות) היינו שקועים בעולם דמיוני שכל מה שיש בו נועד לשעשע אותנו, אפילו הפצצות מהמטוסים הבריטיים היו חלק מהמשחקים שלנו. נהגנו לתפוש מחסה מתחת לגשר שנמצא ממש ליד הבית. חוץ מפצצות, פיזרו המטוסים פיסות נייר כסף שמנעו מהירי נגד מטוסים להבחין במטרה. מיד לאחר ההפצצה היינו מתרוצצים לתפוס את פיסות נייר הכסף. לפעמים נתמזל מזלנו ומצאנו רסיסים של פצצות. הם נראו כמו פסלים קטנים, אבל היה צריך לנהוג זהירות, כי לעיתים קרובות הם היו לוהטים, ולא פעם זה גרם לכוויות בידיים.
שהינו אצל משפחת וון דה מוסלאר קרוב לארבע שנים, היינו כל כך מחוברים שכמעט שחכנו את ההורים, ואז יום אחד אנחנו שומעים צעקה, האמריקאים הגיעו!!!
יצאנו בריצה אל הרחוב, ואכן ראינו משאיות עם חיילים גרמנים נסים מפני הטנקים של בנות הברית. לפתע נפתחה אש מקלעים, הכדורים שרקו מעל לראשינו. נשכבנו מיד במקום, זכרנו את התרגולת מלפני ארבע שנים. אחד הטנקים צודד את התותח, ירה פגז לתוך האשנב של הבונקר שממנו נורתה האש, ובזה הסתיימה המלחמה מבחינתנו. התמונה ההזויה הזאת עדיין עומדת מול עיני. כל המוני האנשים כולל ילדים, עומדים בצד הדרך וצופים בהתרחשות כאילו שהם מסתכלים על סרט קולנוע.
אחרי כמה ימים, אמא באה לקחת אותנו הביתה. שיחקנו בשדה כשמריאטה קראה לנו. יש לכם אורחת, היא אמרה.
6
כשנכנסנו הביתה פגשנו שם אישה בלונדינית שבאה לקראתנו בזרועות פשוטות על מנת לחבק אותנו. אבל עברו שנים, ולאמא היה שיער שחור. ברגע הראשון לא היכרנו אותה, אבל דניס שהיתה הראשונה שזיהתה אותה פרצה בבכי אמא, היא אמרה, והתמסרה לחיבוק של האישה הזאת. לבסוף קלטתי שזאת האמא האמיתית שלנו, (צריך לזכור שבימים ההם לא היה מקובל לצבוע את השיער) גם ג'קי וגם אני פרצנו בבכי, אלה היו דמעות של שמחה מהולות בעצב, כי אמנם רצינו לחזור לאמא, אבל גם התקשרנו מאוד למשפחה ולמקום שבו שהינו תקופה כל כך ארוכה. בדרך אמא סיפרה לנו שהיא צבעה את השיער כדי להיראות כמו הגויים, וגם היא השתמשה בשם בדוי. למעשה זה הציל את חייה. מכל משפחתנו (לאבי היו כזכור שמונה אחים ואחות אחת, נשארו בחיים רק שני אחים והאחות. כל האחרים כולל נשותיהם וילדיהם נרצחו על ידי הנאצים. מאלה ששרדו אח אחד,פינחס, עלה ארצה כמה שנים לפני פרוץ המלחמה. האח השני היגר לדרום אפריקה, והאחות עם בעלה, בריש, (כינוי חיבה ביידיש לשם זאב) ברחו לשווייץ מיד עם פרוץ המלחמה.
הבית שאליו הגענו היה בעיר הבירה בריסל. הדירה של אמא כללה שני חדרים מטבח ושירותים. אמא ודניס ישנו במיטה הזוגית בחדר השינה, וג'קי ואני ישננו על הספה בסלון. באותה שנה כלומר סוף 1944 היה חורף קשה במיוחד. בביתנו לא היו שום אמצעי חימום. למזלנו ג'ורג', חייל בריטי שהיה מוצב בקרבת העיר "נידלק" על אמא, שהייתה אישה יפה במיוחד, וכביטוי ליחסו אליה, הוא העניק תשומת לב גם לילדיה. בנוסף לקופסאות הבשר המשומר, ושימורים אחרים מהמנות שחילקו להם בבסיס, הוא קנה לנו תנור פחמים קטן שהפיץ חום רק אם ישבת קרוב אליו. היה עלינו לבחור עם אנחנו מעדיפים פרצוף חרוך וישבן קפוא או מצב הפוך, אבל זה היה עדיף במקום לקפוא בקור. אני יכול לדמיין באיזה דרך אמא שילמה עבור המתנות האלה. ( עם השנים למדתי שאין ארוחות חינם, אבל באותו זמן, היינו אסירי תודה.) החגיגה לא נמשכה הרבה זמן כי הגדוד של ג'ורג' הועבר למקום אחר. בלגיה אמנם שוחררה, אבל המלחמה עוד לא נגמרה, והיטלר המשיך עדיין להבטיח לצבאו ניצחון. הוא אפילו המשיך לשגר טילי 1-V ו 2-V (משהו כמו רקטות קסאם) שעברו מעל בלגיה, אבל הם היו מכוונים לפגוע בבריטים, כך שיכולנו להביט בהם עוברים מעלינו ללא חשש
החיים היו קשים באותם ימים, ובלי התמיכה של ג'ורג', לא הייתה לאמא היכולת לפרנס ולטפל בשלושת ילדיה, אז היא הכניסה אותי ואת ג'קי לבית יתומים. זה היה אחד הפרקים הקשים בחיי. הרגשתי כמו אוליבר טוויסט, אבל זה לא היה סרט או ספר. במשך כל המלחמה לא רעבתי כמו שם, הנזירות שניהלו את המוסד נהגו בנו ביד קשה, נענשנו על כל שטות, ספגנו מכות על בסיס יומי, אם לא עברנו על החוקים המחמירים של המקום, אז האשימו אותנו במחשבות לא הגונות, וזאת הייתה סיבה מספקת כדי להעמיד אותנו בחצר בקור של חורף בלגי מושלג, ואם ניסינו להניע את הגוף כדי להתחמם, ספגנו מכות שאכן חיממו אותנו. אם זה לא הספיק, ג'קי היה משתין במיטה ואני נאלצתי לכבס את המצעים שלו בקור המקפיא. אחרי חודש אמא הורשתה לבקר אותנו ביקור ראשון. גם זה היה אחד מחוקי המוסד. (על מנת לאפשר לחניכים להסתגל) כל כך מיררנו בבכי שאמא החליטה לקחת אותנו הביתה.
7
משרד הרווחה הבלגי הפיץ חוזר ברחבי המדינה בו התבקשו משפחות, רצוי מאזורים כפריים, לארח בביתם ילדים שהוריהם מתקשים להעניק להם תנאי קיום כתוצאה מפגעי המלחמה. זאת בהנחה שבמהלך מספר חודשים ההורים יסתדרו בעבודה וישתקעו בדירה, ואז ייקחו את ילדיהם בחזרה. בשביל אמא זאת הייתה הצלה, כי הדירה הייתה צפופה לארבע נפשות, וההכנסות שלה ממכירת תיקים וארנקים מבית לבית (המשך לעיסוקה בזמן הכיבוש) לא הספיקו אפילו לצרכים הבסיסיים ביותר. את דניס לקחו למנזר, (גם הכנסייה הקתולית התגייסה למבצע) ג'קי נשלח לעיירה קטנה באזור הוולוני, כלומר הצרפתי של בלגיה בשם אוטיני, ואני נפרדתי מאמא בנשיקה, ועליתי לרכבת בדרכי למלדגם, כפר חקלאי על גבול הולנד. דרך חלון הרכבת ראיתי את אמא עומדת על הרציף, ודמותה הולכת ומצטמקת עם התרחקותה של הרכבת. ידעתי שהפעם זאת פרידה לתמיד, למרות שהיא הבטיחה לקחת אותנו בחזרה כשהמצב ישתפר, הייתי בטוח שלא אראה אותה יותר. אבא לא חזר מגרמניה, הוא בטח פגש שם אישה, נולדו להם ילדים, והוא פתח בחיים חדשים, ועכשיו אמא נפטרת ממני. (רק שנתיים מאוחר יותר סיפרו לי שאבא נשלח לתאי הגזים באושוויץ) הרכבת עצרה, ואחד המלווים ירד איתי מהרכבת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
