על שולחן הכתיבה בחדר, עמדה לה מנורה. ליד המנורה היו מפוזרים עפרונות ועטים, מחברות וספרים, וכל ערב וערב המנורה היתה מפיצה אור כשהיו מדליקים אותה.
כל לילה וערב המנורה היתה מאירה על כל שולחן הכתיבה, ומביטה מהחלון בלבנה, הצחורה והיפיפייה. הלבנה שהאירה לא רק על שולחן כתיבה קטן, אלא על כל הרחוב שהמנורה יכלה לראות מבעד לחלון. כל כך יפה היתה הלבנה, כל כך זהרה בשמיים שזורי הכוכבים המנצנצים, והפיצה אור על כל הרחוב. המנורה העריצה את הלבנה מאוד, וידעה שזהו מקור האור האמיתי בעולם. היא היתה בטוחה שאין סוף לכוחה של הלבנה, ושיכולה היא להאיר על הכל.
המנורה כל כך רצתה לדבר עם הלבנה, ולשאול אותה פשוט פנים מול פנים:"ממה את שואבת את כוחך? מדוע את כל כך זוהרת בשמי הלילה השחורים?". אך לא היה זאת ביכולתה, מפני שהלבנה הקדושה היתה כה רחוקה. אולם שאלה זו פשוט לא עזבה את המנורה במנוחה. היא לא יכלה להפסיק לחשוב ולנחש, כיצד הלבנה זוהרת. הרי אני דולקת רק בגלל שמכניסים את התקע שלי לשקע, ובתוכי נמצאת נורה, הרהרה לה המנורה. ובכן מדוע זוהרת הלבנה? מי מדליק אותה? האם קיימת יד אחרת שמדליקה את מקור האור הענקי הזה? או שיכול להיות שהיא זוהרת בעצמה?
לילה גשום אחד, כאשר לא ניראתה הלבנה מבעד לענני הגשם הכבדים והגדולים, והמנורה עמדה לה על שולחן הכתיבה והאירה לה כמו כל ערב, ירדה הלבנה מן השמיים כדי לדבר עם המנורה ולהכיר אותה טוב יותר. "שלום לך, מנורה חביבתי" בירכה הלבנה לשלום את המנורה המופתעת. "או, גברת לבנה, אני פשוט לא מאמינה. מה את עושה פה בלילה כה גשום?".
הלבנה חייכה בחיוך זוהר, וענתה:"פשוט רציתי להכיר אותך קצת יותר מקרוב". המנורה הביטה בלבנה בהערצה, והשאלה שאותה כל כך רצתה לשאול, פרצה מפיה ללא הודעה מוקדמת:"תגידי לבנה, מי מדליק אותך? למה את זוהרת ומאירה?".
הלבנה הביטה בה וענתה:"אותי מדליקה השמש. כלומר אינני מאירה בעצמי, אני סך הכל משקפת את אור השמש. אפילו הגחלילית שמאירה וזוהרת בחושך, פחות תלויה במישהו, לעומתי. אין זה חשוב שאת מאירה בסך הכל על שולחן כתיבה קטן, העיקר הוא שאת בכל זאת מאירה על משהו".
מאוחר יותר באותו לילה, כאשר הגשם נפסק והמנורה עמדה לה על שולחן הכתיבה, היא הרהרה בדברייה של הלבנה:"אני מאירה על שולחן הכתיבה הזה, הלבנה מאירה על כל הרחוב והשמש מאירה על כל כדור הארץ. לכל מקור אנרגיה יש שטח משלו, אולי לי יש את השטח הקטן ביותר, אך על שולחן הכתיבה הקטן הזה מאירה אני ורק אני. השמש והלבנה לא מאירים על שולחן הכתיבה שעליו אני עומדת, ולכן קנו אותי כדי שאני אאיר על שולחן הכתיבה הזה. למרות שזהו רק שולחן כתיבה, גם עליו נעשות פעולות חשובות, ואני עוזרת להאיר עליו בחושך. העיקר הוא שאתה יכול להאיר, ואין זה חשוב עם מחברים אותך לשקע או אם אתה משקף בסך הכל אור של מישהו או משהו אחר". לאחר הרהורים אלה, המנורה התחילה להעריך את עצמה יותר והאירה על שולחן הכתיבה בגאווה ובראש מורם, רק שאי אפשר לדעת האם הבחין בכך בעל המנורה עצמו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
