בעייתך מוכרת לי מאוד, והלוואי והיה קיים פתרון קסם להחזרת העניין בסיפור. מתוך ניסיון בנטישת-סיפורים בטרם עת, אני יכולה לומר לך שפעם סיימתי סיפור קצרצר רק כעבור שנה שלמה. לא מתוך אי וודאות הפסקתי מכתיבתו, ואף ידעתי את כל השתלשלות העלילה - אבל משהו נתקע, ולדעתי זה קרה מכיוון שהוא היה ברור מאליו. מבחינתי הוא היה כתוב בראש שלי, ובזה תמה העבודה. המחשבה שאעביר אותו לדף הייתה מייגעת, הלוא כבר סיימתי אותו.
יש אומנם מן הרגשת מחוייבות, שלכל סיפור מוכרח להיות סוף, חייבת להיות לו פואנטה. בפועל סופרים גדולים כקטנים (וגם סופרות קטנות) הפסיקו לכתוב המון סיפורים ועברו הלאה. אין כל פגם בליהנות מהכתיבה לשמה, ולפעמים סיפורים קטועים יכולים לתת לך רעיונות חדשים לסיפורים אחרים לגמרי. תחשבי על זה כאימון, כדרך לשכלל את יכולותייך המילוליות וליהנות מפירות היצירה, שלא צריכים להיות שלמים. כתיבה היא תהליך ללא סוף, ובגלל אהבתך הגדולה כלפייה אני בטוחה שלא תפסיקי, מה גם שאת פוריה ברעיונותייך.
הצעתי היא זו, ואת מוזמנת לחלוק עליה - למרות שכתיבה בפרצי מוזה היא חוויה מהנה ומרגשת שיכולה גם לגרום לאושר של ממש, המוזה היא יצור חמקני ושובב. יש לה מצבי רוח והתקפי זעם, והיא יכולה לשלוח אלייך רעיונות נהדרים ומשפטים מלאי ניצוצות, ואז לנטוש אותך ולהשאירך מתוסכלת עם דף ריק. כתבי כשהמוזה באה, עבור סופר אין הרגשה טובה מזאת. אבל לימדי איך לזמן אותה, באמצעים מלאכותיים. אם דרך האזנה למוסיקה תוך כדי שרבוט במחברת, אם על ידי קביעת "שעת סיפור" מידי יום בה את יושבת לבדך ומכוונת את כל מחשבותייך אל הנייר (ובחופש הגדול זה גם בר יישום, בניגוד לשנת הלימודים המעייפת). המוזה, כמו תלמיד סורר, זקוקה למסגרת: ואז היא באה לידי ביטוי במלוא יופיה ויכולותיה. תמצאי מה נותן לך השראה, אין חוקים בזה. תנסי לכתוב גם כשאת מרגישה שאיבדת כל עניין בסיפור, חשבי על ההתרגשות שעלתה בך כשרק התחלת לכתוב אותו. עשי "מדיטציה", זאת אומרת תגרמי לסיפור לחיות בראשך ודמייני אותו על כל פרטיו, אולי תגלי שנתיב אחר בו מושך אותך ואותו תוכלי לכתוב עד תום. ממש כמו סרט, כשאת הבימאית, הצלמת, התסריטאית והשחקנים כולם, ואת באולם קולנוע פרטי.
פיתחת לעצמך שיטת עבודה שכותבים רבים יכולים לקנא בה, שיטה מסודרת ומקצועית שמאפשרת לך תוכנית כתיבה. אבל אם את רואה שהיא מונעת ממך לסיים, אולי כדאי שתעשי פסק זמן. נסי כתיבה חופשית, כתיבה לשם השעשוע. כתבי שטויות - תענוג השמור לכותבים מעטים. רשמי אסוציאציות, מילים שקופצות לך לראש, הכל כדי לזרום עם הטקסט לאן שהוא יקח אותך, וליהנות מהמסע ומהדרך, לא פחות מאשר מההגעה אל היעד. וטיפ קטן שנתן לי סופר אהוב במיוחד: השריר החשוב ביותר אצל סופר הוא הישבן. מוכרחים להמשיך לכתוב.
מקווה שעזרתי.
