יואל זמזם לעצמו מנגינה בזמן שזרק את הזבל.
אחרי הכל החיים יפים. יש לו אישה יפה ואוהבת שני ילדים עופרה הקטנה והחמודה ושאול שגמר אוניברסיטה בתואר שני בביולוגיה.
אחרי שהוא זרק את הזבל הוא קרב לביתו.
דירה שכורה בקטמון ג', לא משהו מפואר.
בדרך הוא אסף את החלב מהמכולת, והרים את העיתון.
הכתבה המרכזית היתה לא מעניינת.
כוכב קולנוע מתחתן, מי צריך דברי הרכילות האלה.
כמה כתבות על המצב בעזה. כמה כתבות על כדורגל, ואז...
בין הכתבות נחה לה כתבה קטנה, אפילו לא כתבה. פרסומת, לא, לא פרסומת. מודעה.
"נער בן חמש עשרה נעדר, כל מידע אודות מקום הימצאו חייבת להיות מדווחת למשטרה טל' 100"
זה הי סתם מודעה, אבל מה שמשך את צומת לבו היה פרצופו של הנער.
תצלום שחור לבן של פרצוף חיוור, לבן כשלג. פה נפוח ואדום. ועיניים שיכלו להרוג בן-אדם.
הוא הוריד את העיתון בבהלה, הפרצוף היה מבהיל, כמו סיוט חוזר.
הוא מחה את זיעתו ואז פנה קדימה ונתקל...
בנער.
אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אשכרה אני לא מבין אתכם, אתם רואים אותי ונכנסים לפאניקה.
אני לא עושה לכם כלום, אני רק מסתכל עליכם וישר אתם מדמיינים את פרנקנשטיין או משהו.
נולדתי ככה, מה לעשות.
אני יוצא דופן, פרצוף חיוור, שפתיים נפוחות ועיניים שיכולים להרוג בן אדם. ככה מתארים אותי.
אני פוגש בן אדם ברחוב, נתקלתי בוא בטעות, וישר: אהההההההההה
אפשר לחשוב.
הוא מתחיל לדפוק לי ספרינט.
הם לא מבינים, שאני יותר מהיר, יותר חזק ויותר רעב.
הייתי חייב. הוא בדיוק קרא עלי, הוא ילשין למשטרה.
ריצה קלה ואני לידו, תפסתי את רגלו ומשכתי לפי.
תקיאו עם בא לכם.
אבל אני עשיתי את זה.
נשכתי לו ת'רגל.
שתי ניבים מוארכים.
כן אני ערפד.
יואל התעורר בבית חולים.
מימינו, ישבה אישתו.
רגלו היתה חבושה.
הרופאים לא ידעו מה שי לו.
נשיכה, ארס.
אבל לא נחש.
מה זה עם שני ניבים ארס, אבל לא נחש?
זה לא היה מציאותי.
"הוא יאבד את הרגל עם לא נמצא נוגדן" אמר הרופא לעוזרת שלו.
יואל מלמל תפילה לה'.
אחרי כמה דקות הגיעו הרופאים, הם היו מלווים ברופא הראשי.
"יש לנו שתי אופציות, קריוגניקה או הרגל שלך" הוא אמר בקול החלתי.
"מה?" שאל יואל.
"אם לא נמהר" אמר הרופא "אתה תאבד את הרגל, נאלץ לקטוע אותה או שהרעל יתפשט בגופף".
יואל בלע רוק.
"או שנקפיא אותך, זה יכול להערך כמה זמן, ואז נוכל להוציא אותך מחוץ לתמונה ולהחזיר אותך כשנמצא נוגדן."
אשתו פרצה בבכי.
"ו...ואי אפשר פשוט להוציא את הרעל." שאל יואל.
הרופא ענה:"הלוואי וזה היה פשוט כל כך".
יואל בחר קריוגניקה.
אני יכפר על מעשי.
על עף היותי מה שאני, אני מאמין באלוהים.
מה שאני מוציא, בא עלי בסוף.
יש שקט במחלקה, בתווית כתוב שאני "יוסי, דוד של יואל".
אין ליואל דוד.
מזל שהחברה כאן לא קוראים "ידיעות אחרונות".
אני מתקרב אט אט לרופא ומעלף אותו בעזרת המזרק שלי.
אני נכנס לתא של יואל, אני מחמם אותו, רק קצת.
אני מביט בפצע שעל הרגל ולא מרגיש כלום.
אולי אין לי רגשות.
הדרך היחידה לרפא נשיכה שלי, זה עם דם שלי.
אני מפשיל שרוול מעל הרגל ושולף סכין.
יואל קם ושפשף את עיניו.
ההמולה מסביבו היתה גדולה.
כנראה מצאו נוגדן, מעניין באיזה שנה אני, הרהר.
הרופא בירך אותו עם חיוך.
"אני מרגיש בריא" אמר לו "הזרקתם לי את הנוגדן כבר?" שאל.
"כנראה" סח לו הרופא, "שקרח מרפא את מה שלא היה לך".
כנראה.
יואל הביט למעלה להודות לאלוהים.
מעליו היה הנער מהעיתון.
אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
