בבוקר אנו ממהרים לרופא. אני משאירה את רותם בצום, שמא תצטרך בדיקת דם נוספת. היא בוכה, אבל אני לא משנה את דעתי. ארז מביט בי וממראה פניו אני יודעת שאני אחרת. צדקתי נוסכת בי כוחות חדשים. אני לא משוגעת.
כשאנו מגיעים לרופא הוא כבר מחכה לנו, פניו חמורות סבר. הפעם הוא לא אומר שאלו שטויות.
"אני בדיוק מסתכל בתוצאות הבדיקות שלה שהגיעו אלי. זה לא נראה טוב. נתתי לך את ההפניה כבר לפני שלושה שבועות. למה חיכית עד עכשיו?"
"אמרת שזה שום דבר, ולא היו שום סימפטומים." גם בפניו אני מרגישה צורך להתגונן במקום לכעוס. גם את אשמתו אני לוקחת עלי, והרי הוא זה אמר שאין טעם ללכת לבדיקה.
"יש אפשרות שזה משהו אחר?" אני שואלת בתקווה מדומה. אני יודעת את התשובה.
"לא" הוא פוסק. "זה חד וחלק סוכרת."
ארז שותק, המום. רותם מתבוננת בנו במתח. אף היא שותקת.
הרופא מפנה אותנו מיידית למיון בשניידר. באחת עברנו מעולם הבריאים לזה של החולים.
אני מגיעה לדלפק הקבלה, ארז משתרך אחרי. "חשד לסוכרת," מישהי אומרת בקולי. רק חשד. חף מפשע עד שלא יוכח אחרת.
בדיקת הסוכר השניה בשניידר עומדת על 136 בצום. תקווה מדומה גואה בשנינו. לא נורא, אולי קצת גבוה, גבולי. אנחנו נשלחים החוצה לתת לרותם לאכול ולחזור למדידה נוספת. אני שולפת מתיקי שקית של דובונים ונותנת לה. רותם מחסלת אותה בחדווה, שמחה להיות שוב באויר הפתוח.
המכשיר מצפצף "high". הרופאה והאחות מחליפות מבטים. הרופאה מחליטה לחזור על הבדיקה. שוב "high". "מה זה אומר?" אני שואלת, למרות שברור שטוב לא יצא מזה. high" זה מעל 500" הרופאה עונה. היא מעבירה יד מלטפת בשערה של רותם ומביטה בי ברחמים.
אנחנו נשלחים לאישפוז.
במחלקה אני נאלצת לחזור על הסיפור שגרם לי לחשוד בסוכרת.
"הגעתם ממש בזמן. לילדה אין שום נזק. זו מחלה שאפשר לטפל בה ולחיות איתה. מזל שזיהית את המצב בזמן. ילדים בגילה מגיעים לאישפוז כאשר הם כבר בסכנת חיים. הצלת את הילדה שלך." אני מלכסנת מבט לארז. הוא שותק.
בחדר המוקצה לנו רותם מקפצת בעליזות על המיטה. "זה מלון במקום אמירים שלא נסענו? יש פה רק מיטה קטנה בשבילי. איפה המיטה שלך ושל אבא?" התמימות שלה מכה בי בכאב. אני חורקת שיניים ומחבקת אותה. די, כבר אסור לבכות.
הימים הבאים עוברים עלי בעירפול חושים. מושגים חדשים נתכים עלי. היפו. היפר. 8-9 מדידות סוכר, ביום ובלילה. זריקות אינסולין. בדיקות אצטון בשתן. מה מותר לאכול, מה אסור. אני לומדת להזריק לה בעצמי. אני חורקת שיניים ומזריקה. אין ברירה. אני מודדת סוכר ובכל פעם עדיין מקווה שזו טעות. והפחד האיום – ילדתי עלולה בכל רגע להתעלף לפרכס ואפילו למות כשרמת הסוכר שלה יורדת, אם לא תטופל בזמן. אני לא מסוגלת לישון כמעט בכלל. מוכרחה לרוץ ולבדוק בכל רגע אם היא עדיין נושמת, כאילו היתה תינוקת בת יומה. ובכלל, השינה מפחידה אותי יותר מן הערות. בכל פעם שאני נרדמת רותם שבחלום היא ילדה בריאה. הכל כרגיל. ואז אני מתעוררת במכת כאב איומה. המציאות שלי היא חלום בלהות.
כשאני מסתובבת סהרורית מחוץ לחדר בשתיים לפנות בוקר אחת האחיות מובילה אותי למטבח מושיבה אותי ומוזגת לי כוס תה. אני שותה בלהיטות, אפילו שאני לא יכולה לסבול את המשקה הזה.
"את תצטרכי לחזור לחיות," היא אומרת לי, "בשבילה." "את צריכה שהיא תהיה ילדה רגילה. תראי איזה מותק יש לך, ממש אוצר. ברור שקיבלת מכה נוראית, אני לא אומרת שלא. אבל זו מחלה שחיים איתה. היא לא תמות, היא תחיה כרגיל. שלחתי היום שלושה ילדים לאונקולוגית. את יוצאת עם סוכרת."
תודה לנה.
במרפאה באמצע ההדרכה אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. ימים שלא אכלתי, לא ממש אופטימלי לאישה בהריון. הרופאה מבחינה בי, מושיבה אותי, דוחפת לידי כוס מים, ושולחת אחות להביא לי אוכל. בפעם הראשונה אני מספרת שאני בהריון. "מזל טוב" הן אומרות לי, "איזה שבוע?"
"ארבע-עשרה," אני עונה חלושות. "ממש לא רואים עלייך כלום" הן מתמוגגות. אני בוהה בהן, תמהה על תחושת ההתרגשות שלהן. כרגע ההריון שלי הוא מטען מיותר שצריך איכשהו לשאת. פתאום אני קולטת שמהרגע שהגענו לבית החולים הבחילות שלי פסקו לחלוטין.
ממרחק הזמן שעבר הכאב מטשטש קצת. ובכל זאת, הזיכרון החזק ביותר שלי מבית החולים הן קרני השמש החודרות בכוח דרך שמשת החלון במסדרון, מלהיטות את הדמעות השוטפות את פני. שמש רעה של אוגוסט.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
