בהכל אשם סבא שלי. אברהרדט קראו לו, אברהרדט סיונר. סיונר, מבטאים את זה עם שווא בסמך, ס-י-ו-נ-ר, נשמע כמו ברוקר. זה שם משפחה שרץ אצלנו כבר דורות, במשפחה, אני מתכוון. לי קוראים הרברט סיונר, ולאבא שלי הנס סיונר, ועל הסבא כבר אמרתי. כולנו עם אותו שם משפחה. סיונר. יה, יה.
סבא אברהרדט היה אדם מתורבת מאוד. ככה זה אצלנו הגרמנים. שומע שוברט בין שתיים לארבע, שותה קפה בשמנת בין ארבע ושתי דקות לארבע חמישים ושש, עם זרת זקורה וקייזרסטארט על צלוחית פורצלן, קורא שופנהאואר לפני ארוחת בוקר. מאד מתורבת. כך הוא הגיע לארץ, מדיף אפטרשייב של גרמנים, עם עניבה סולידית וצווארון מגוהץ. חיש מהר הוא החל להסתייג מהאסייתים ששרצו בלבנט. אזייתים הוא כינה אותם. יש לנו, הגרמנים, בעיה לבטא את הסמך, עם הזין אנחנו דווקא בסדר גמור. כלומר, התכוונתי למשהו אחר, אבל זה נשמע לא מנומס בכלל. סליחה, פרדון, בבקשה רבה, דנקה שיין.
אז סבא אברהרדט התחיל מסתייג את אורחות האסייתים הנלוזים, כך אמר. הוא שלל את תרבותם, הם היו, לא עלינו שומעים מוסיקה של סולומון לנדר, שלמה ארצי הם קראו לו, והיו אוכלים מאכלים מלאים במיקרובים אסייתים, פלאפל במקום אפפלשטרודל, חומוס במקום כרוב כבוש שקוראים זאוארקראוט, לחם במקום ברוייט. הוא גם לא אהב את תרבות הקריאה שלהם. אין זה תרבותי לקרא חסמבה, היה נוהג לאמר, מאחר ואותם פוחזים נוהגים לצעוק את סיסמתם בקולי קולות, מבלי להתחשבת במנוחת של שכנים. חזמבה, חזמבה, חזמבה. יה, יה.
אחרון העניינים עליהם יצא קיצפו היה דברים שבינו לבינה. אלה האסייתים, כך נאמר לו, היו באים על נשותיהם כדרך החיה, מאחור. כמנהג אריה בלביאה, כגמל בנאקה, מנהג היפופוטם בהיפופוטמה. וזה לגמרי לא מתורבת כי היפופוטם הוא בעל חיים מלוכלך ששוכב כל היום באמבטיה של בוץ מלאה במיקרובים, גועל נפש. אז החל סבא אברהרדט ללמד את הילידים כיצד, איך לאמר זאת בעדינות, דרך גבר בעלמה.
לא כך, היה צועק על הילידים בין השעה ארבע לארבע ושתי דקות, בין הפסקת שוברט להפסקת קפה, לא כך יעשה. על העלמות יש לבוא מלפנים, לא מאחור. רק מלפנים.
נודניק גדול הוא היה, סבא אברהרדט סיונר. השכנים האסייתים – תימנים, מרוקאים,פולנים והונגרים – היו מנסים להמלט מצעקותיו, אך לשווא. תמיד קיוו כי יום אחד ישכח לשמוע שוברט, ואז לא יהיה לו את הזמן לצעקות, הזמן שבא אחרי שוברט. אבל גרמני זה גרמני. יקה זה קשה כמו אבן, שןם גמישות. בכל יום בארבע היה שוברט יורד מהגרמופון ומתחילות הצעקות. בסוף השתכנעו. כאילו היתה להם ברירה. החליטו לא לבוא יותר מאחור, רק מקדימה, כמו שסבא אברהרדט לימד. על סדינים בלי פשפשים, ובלי לעשות קולות רמים. יה, יה.
ככה הם התחילו, ובסוף אפילו למדו להנות מזה. ואת השיטה שהוא לימד קראו על שמו, לעשות לו כבוד, למשוגע הזקן. תנוחת סיונר הם קראו לזה, התנוחה שבאה מסיונר. וגם מאשתו, הסיונרית, בה נהג מנהג גבר בעלמה. הילדים שלהם כבר לא הכירו את סבא, רק שמעו את הסיפורים, והם גם היו טפשים כמו מי שלא קורא שופנהאואר, מיסיונרית הם קראו לתנוחה, בגלל שבאה מהסבתא, פחות או יותר.
אז עכשיו הכל סבבה. אנחנו שותים שוברט, קוראים שופנהאואר עם שמנת, שוטפים ידיים עם אקונומיקה ומזיינים רק מקדימה. הכל בסדר, נקי וסטרילי, תרבותי כמו באירופה. רק בעיה אחת יש. כל הזמן צריך להתגלח, כוס אמו, אחרת הן מתלוננות שהזיפים דוקרים להן בלחי. והן גם כל הזמן רוצות שתסתכל להן בעיניים. וואללה, יופי. בלי שלמה ארצי אבל עם קצף גילוח ג'ילט. יותר טוב כבר היה להשאר בגרמניה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
