פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 853 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים יופי יופי בלו-בלו
אני נכנסת לחדרו על קצות האצבעות. מקווה שלא ירגיש בנוכחותי ואוכל לצאת משם מיד. רק לומר שהייתי. הוא ישן. רווח לי. אני לא צריכה לדבר. אני מתבוננת בו. שנים לא ראיתי. פניו חרבות. הלסת קורסת לתוך פיו. הקמטים שבין הגבות העמיקו. בכל זאת ניתן לזהות את הדמיון ביננו. השיער שלו כמעט שחור, כאילו לא ארע דבר. על השידה הסמוכה למיטתו מונחות שיניים תותבות, ישרות ולבנות, טובעות בכוס מים. החניכיים התותבות מזוהמות משאריות אוכל שלא נוקו. בחילה עולה בי, ועמה גואה הזעם. שוב היא לא ראתה. אני נסוגה.
"מי זה?" הוא שואל, קולו מנסר, אחוז חרדה.
"זו אני." אני נעצרת. אבוד לי.
"את פתחת את החלון?"
"אמא פתחה. היא רצתה שיכנס קצת אויר."
קולות ילדים משחקים עולים מבחוץ. אני תוהה אם אפשר כבר לצאת.
"אתן יודעות שאסור לפתוח את החלון," הוא כועס, "הם יכולים להיכנס."
"מי?" אני שואלת ביאוש.
"הם מרעילים את האויר. הם מנסים להרוג אותי."
"אם האויר היה מורעל הייתי מרגישה מייד," אני עונה, שמה מבטחי בהגיון כאילו הוא עדיין נוכח כאן.
"תסגרי את החלון אני אומר לך!" הוא זועק, ספק בבהלה ספק בזעם.
אני מצייתת וסוגרת את החלון. ההגיון לא יוכל להיכנס לחדר אפילו אם ירצה.
"הם עדיין כאן. הם נכנסים דרך הצינורות של הרדיאטור."
אני לא מוותרת. יותר מדי תלוי בוויכוח הזה. "כלום לא יכול להיכנס דרך הצינורות האלה. מערכת ההסקה לא עובדת עכשיו."
"הם השתלטו על הצינורות, את לא מבינה?"
אני לא מבינה בכלל. איך זה יכול להיות. לאן הוא הלך.
"שמעת אמבולנס עכשיו?"
"לא".
"הם באים לקחת אותי, אני אומר לך. הם לא יוותרו."
"לא שמעתי כלום. אף אחד לא בא לקחת אותך. אני לא אתן."
מבטו ערמומי לפתע, הוא מתבונן בי ואש זרה בעיניו.
"גם את מנסה להרוג אותי, נכון?"
"מה פתאום? איך אתה יכול לחשוב דבר כזה?" אני נעלבת באמת. חשבתי שהוא אוהב אותי. חשבתי שיראה כמה כל זה לא הגיוני.
"אז מי הזיז את מחוגי השעון? זו את או הם."
אני שותקת, מוותרת.
מבטו מתרכך לפתע. "את תעזרי לי נכון? את לא תעזבי אותי?"
אני מחניקה את רצוני לנוס משם. "וודאי. אתה לא לבד" אני משקרת בלי בושה. זה הכלא שלו. אין לי מקום שם.
"את צריכה לחזור הביתה, יש לך ילדה קטנה שצריכה אותך, את לא יכולה לשמור עלי כל הזמן."
אני נשענת בכל משקלי על השפיות הפתאומית הכוזבת.
"אתה תהיה בסדר. באמת. אף אחד לא רודף אותך."
לפני שהוא מספיק לענות היא נכנסת עם מגש האוכל שלו. ריח האוכל שלה מעלה בי גועל, כמו תמיד. אני מנסה לדמיין את מתיקות עורה של ילדתי, אך לשוא. אין לה קיום בבית הזה. היא לא שייכת לכאן.
"אני יוצאת שניה." אני ממהרת לקפוץ על ההזדמנות, לא יכולה לשאת את המחשבה שאשאר להתבונן בו אוכל.
"רק הגעת, לאן את כבר בורחת?" היא כועסת. "אני כבר לא יכולה יותר איתו. אם היה לך אכפת היית באה קודם. תעזרי לו לאכול, אני רעבה בעצמי."
אני עדיין עומדת במקומי, מעבירה משקל מרגל לרגל, פוכרת אצבעותי ביאוש.
"נו תגשי אליו. את לא רואה שהוא תיכף יפיל את כל המגש?"
הוא מרים פרוסת לחם, תולש אותה בחניכיים ערומות. זקן של לחם רטוב תלוי מפיו, גשם של פירורים זולג על חולצתו. בלית ברירה אני מתקרבת. לפני שאני מספיקה לאחוז במגש הוא מעיף אותו בחמת זעם פתאומית. העוף שלה מתעופף, מאיים לגעת בי. הפעם אני מצליחה לברוח מפגיעתו הרעה. במנוסתי אני מועכת חתיכות תפוחי אדמה ברסק אדום. תחושת קבס.
"אתן שתיכן עשיתן קונספירציה," הוא מנופף באצבעו, "אני ידעתי. גם עלייך אי אפשר לסמוך."
"מטורף, תראה מה עשית פה" היא צורחת "אין לי כוח אליך. נמאס לי. פעם אחת אני אדאג לעצמי."
"מה חדש," אני מסננת בשקט.
"ואת – בשביל מה באת בכלל. למה לא החזקת את המגש? את לא רואה שהוא רועד?"
היא לא שמה לב שהוא זרק בכוונה. תודה לאל על חסדים קטנים.
"תצאי מפה. את רק מפריעה לי לנקות. תורידי את הנעליים. דרכת פה בתוך האוכל. בדיוק כמוהו, לא רואה לאן היא הולכת."
אני בורחת החוצה לפני שתתחרט. נכנסת לשירותים. מקיאה. היא אורבת לי מחוץ לדלת.
"הוא נרדם סוף סוף. אני לא יודעת מה אני אעשה איתו. אי אפשר להמשיך ככה. הוא מטורף לגמרי. צריך לאשפז אותו."
"אל תאשפזי אותו," אני מתחננת. "תני לו עוד קצת זמן."
"ומי יטפל בו – את? את תמיד עסוקה בעצמך. בבת שלך, בבעל שלך, בקריירה שלך. גם ככה את אומרת שאין לך זמן. את לא מבינה כמה קשה לי. הוא יהרוג אותי."
"הוא לא יפגע בזבוב," אני מנסה לשכנע, את שתינו. "תמיד היו לו התקפים והוא לא פגע באף אחד. הפעם זה קצת יותר קשה."
"אני לא יכולה ככה," היא פוסקת. "רבקה אמרה שאפשר להתקשר לקופת חולים או למוקד העירוני ולבקש עזרה. להגיד שאני לא יכולה להתמודד איתו ואני לבד."
שוב החברות שלה. שוב אנחנו נתונים לפגיעתן. שוב אני ילדה.
"יאשפזו אותו, את לא מבינה? הוא לא ישרוד את זה. את רוצה שהוא ימות?" מבוהלת בעצמי, אני מנסה להפחיד, משתמשת בכוח מדומה שחשבתי שצברתי בשנים שעברו.
"אני אאשפז אותו," עיניה נוצצות בשמחה. היא זיהתה את הבהלה שלי. הכל אבוד.
מתרככת מעט, כמשתתפת בצערי היא אומרת "את זוכרת שהיית ילדה והוא היה מאושפז. טיפלו בו ואז הוא חזר בריא. גם עכשיו יטפלו בו."
אני זוכרת. אני לא יכולה לשכוח.
אני בת חמש. הוא שוכב במיטתו. אני נכנסת בצעד קל, בידי ציור שציירתי. "אבא תראה את הציור שלי, נכון יפה?" אני מנסה לסחוט מחמאה. "נכון?" אני לא מתאפקת. הוא מסובב אלי את מבטו החלול. בטני מתכווצת. "יופי, יופי," הוא עונה, מבטו קבוע בקיר. "אבל בכלל לא הסתכלת," אני עדיין מנסה. התקוה שלי עדיין חיה, עיוורת לכך שאלו ימיה האחרונים. "יופי, יופי," הוא חוזר, מביט דרכי ורואה עולמות אחרים.
ידי מכדררות את הדף לכדור, מעיפות אותו דרך החלון (הפתוח עדיין). לא אכפת לי שאסור.
כמה ימים אחר כך הוא נעלם. הוא בחו"ל היא אומרת.
"אבל אמרת לי שהוא חולה, הוא לא ירד מהמיטה," אני מנסה להבין.
"שוב את והשאלות שלך. די כבר. תמיד מציקה לי."
בחו"ל.
הוא חזר אחרי חודשיים. מבטו עייף וכבוי, בידיו ליצן צבעוני עשוי עץ, מתנה בשבילי. הליצן מתבונן בי בעיני חרוזים כחולות, מושיט לשלום ידיים עם מפרקי סיכות זהובות. אני שומטת אותו ובורחת, מסרבת למחווה הזו. מאילו ארצות שחור הוא הגיע?
אני מתנערת. הוא לא יחזיק שם מעמד בגילו. אסור לאשפז אותו בשום אופן. זו האחריות שלי עכשיו לדאוג שלא יגיע לשם. אם רק אנהג בחוכמה לשם שינוי אצליח.
"חכי רק עוד קצת" אני משדלת, "אני אתקשר לרופאה שלו ונראה מה היא תגיד."
"תגידי לה שתרפא אותו כבר, אין לי יותר כוח" היא עונה בחיוך מרושע.
היא ניצחה הפעם, והיא יודעת את זה. אני אשלם. אני תמיד משלמת.
.
אני בת ארבע-עשרה. הוא חולה. שוכב במטתו ושותק. כל החלונות סגורים, הוא לא מרשה לפתוח. השיער סתור, הפיג'מה מוכתמת בזיעה. הוא קורא ספר. תמיד אותו ספר. יום אחד אתגנב ואראה איזה ספר זה. אני מעדיפה שיקרא אותו מאשר שינסה לדבר. אני מפחדת ששוב יזהיר אותי מהאנשים שמזיזים את מחוגי השעון ומהגזים הנכנסים דרך הרדיאטור. אני פוחדת. אני לא יודעת מה לענות לו. היא צורחת עליו שמספיק כבר עם השטויות שלו. אני לא יכולה להיות שם יותר. אני חייבת לצאת. היא בוכה ומתחננת שלא אלך, שאין לה כוח להישאר איתו לבד. אני אומרת לה שקבעתי עם אירית, אחרת הייתי נשארת. היא עונה שכדאי שזה יהיה רק לקצת כי אם לא אחזור מהר היא מתקשרת לרופא שלו. יש גבול לכוחות שלה, היא אומרת, ואיזו מן בת אני שלא מתחשבת. אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יכולה להשאר שם, זו לא אשמתי. רק שלא תאשפז אותו. אני מתחננת שתהיה סבלנית ואני אחזור עוד מעט.
הוא מאושפז. אלוהים, למה הלכתי. הוא לא יצא מזה.
בלית ברירה אני מתקשרת לפסיכיאטרית שלו ומספרת שהוא מפחד שאנחנו מרעילים אותו, שאנשים מדומים רודפים אחריו, נכנסים דרך החלון והרדיאטור, מסיטים את מחוגי השעון.
היא לא מתרגשת. "הזיות פרנואידיות מאוד שכיחות בגילו," היא מנסה לנחם אותי, לשוא. גם לה אין מפתח לשפיותו.
"אבל אף פעם הוא לא היה במצב כזה," אני מתעקשת. כאילו שאם לא אוותר היא תיטיב לרפא אותו.
"תעלי את המינון של התרופות ויהיה שיפור תוך שבוע" היא פוסקת. כאילו הכדורים יתקנו את התבניות שהשתבשו.
"ואם לא?" אני מקשה. כרגיל צריכה לדעת את מה שאי אפשר.
"אם לא נחשוב בעוד שבוע. מקסימום נחליף לו את התרופה."
"היא רוצה לאשפז אותו" אני נאלצת להודות.
"בשום אופן לא. הוא לא אלים, נכון?"
"לא, הוא לא" אני עונה. לא הוא זה שאלים.
"הרופאה אמרה שעוד שבוע הוא יהיה בסדר גמור" אני מדווחת אמת מרוככת.
"אני לא יודעת איך אחזיק מעמד שבוע." היא מנסה למקסם את הרווח שלה. עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. פתאום היא אומרת "את יודעת שהוא לא מסכים לקחת את התרופות."
"לא, אני לא יודעת. איך יכולתי לדעת? למה לא אמרת לי קודם?"
הייתי צריכה לדעת שהיא מחביאה משהו.
"לא שאלת. אם היית מתעניינת הייתי אומרת לך."
"הוא חייב את התרופות" אני אומרת את המובן מאליו.
"אז תשכנעי אותו את. אני כבר לא יכולה יותר."
אין ברירה. כל כך רציתי ללכת.
אני נכנסת לחדר העבודה שלו, זה שהיה פעם החדר שלי. כל ילדותי צרובה בחדר הזה. השולחן שלי ניצב במקומו. המחשב שלו מונח עליו, כבוי. הוא מזמן לא היה פה. אני מתבוננת החוצה מהחלון. עץ התותים שלי עודו שם, עירום מעליו, מזדקן ובודד, ממתין לחורף.
בכל פעם שרע לי אני מתחבאת בין הענפים. אף אחד לא יגלה אותי על העץ. הם בכלל לא יודעים שאני יודעת לטפס. אפילו שזה בכלל לא חוכמה לטפס על העץ הזה. אני עולה על הגדר והולכת עליה עד שאני יכולה לתפוס ענף. לא אכפת לי שאני יכולה ליפול. וחוץ מזה יש לי שיווי משקל. אני מושכת את עצמי למעלה ואז אני כבר על העץ. אם אני ממש מתאמצת אני יכולה להגיע לענפים הגבוהים. זה עץ של תותים לבנים. הם פחות טעימים מהשחורים אבל הם לא מלכלכים. אם נמרחים עלי כמה תותים אני יכולה סתם לשטוף את החולצה בברז שבחצר ולחכות שתתיבש. היא לא תשים לב. מכאן אני גבוהה מכולם. כאן גם נשארים התותים הטעימים, אלו שכל הילדים לא מגיעים אליהם. אתמול כמה ילדים גדולים נכנסו לחצר שלנו ניערו את העץ ומשכו ענפים. לא היה להם אכפת משום דבר. כל הדשא היה מלא עלים קרועים ושברי ענפים. ביקשתי שילכו והם התעלמו ממני. אמרתי להם שזו לא חצר שלהם, שזו חצר פרטית. הם צחקו עלי. הם אמרו שאני נראית כמו בן בגלל שהשיער שלי קצר. אני שונאת שהשיער שלי קצר. אמא מצאה לי כינים. ניסיתי לא להתגרד כי ידעתי מה יקרה אבל לא הצלחתי להתאפק. היא אמרה שאין ברירה וחייבים להסתפר. בכיתי והתחננתי. אף פעם לא התחננתי ממנה. זה לא עזר. היא אמרה שאין לה כבר כוח. כשאני אהיה גדולה בחיים אני לא אסתפר. יהיה לי את השיער הכי ארוך בעולם. אף אחד לא יגיד שאני בן. הרבצתי להם. ועוד איך. באחד בעטתי בין הרגלים וכשהוא התקפל דחפתי אותו על השפיץ של הגדר. בשני סתם בעטתי בברכיים. האחרים כבר ברחו. הם לא יעזו להיכנס ולגנוב תותים. אף אחד לא צוחק עלי.
הוא מתעורר. הוא קורא לי. אני נכנסת בזהירות, רגלי נוגעות לא נוגעות ברצפה. מקווה שלא אעלה על מוקש. האויר בחדר כבד מנשוא. שכבות שכבות של שמן טיגון, זיעה חמוצה וטירוף. אני רוצה הביתה. אני כבר לא גרה פה.
"אני מביאה לך את הכדור," אני אומרת פתאום, עוד לפני שהגעתי לאיזושהי מסקנה. באופן מפתיע הוא שותק. מעודדת אני מביאה את התרופה ועמה כוס מים. הוא חושק את חניכיו ומניד את ראשו בפראות לשלילה. איך חשבתי שאצליח. אתקשר לרופאה שלו בדרך הביתה, אני משכנעת את עצמי. היא תצליח.
אני מעיפה מבט בשעון. עוד שעה ואוכל להגיד שאני מוכרחה כבר ללכת. מבטו נדמה מפוייס. אני נצמדת למבט הזה, מנסה בכל כוחי למצוא אותו שם. אם אצליח אוכל לפתוח את החלון ולעוף. זו טעות.
"אמרתי לך שהם מזיזים את מחוגי השעון" הוא עדיין ממשיך את השיחה הקודמת, כאילו לא עברו כבר שעות. אני שותקת. החלון עדיין סגור. אין דרך מילוט לטירוף.
"בואי שבי לידי" הוא מבקש פתאום. מישהי מתישבת בקצה המיטה. "אל תלכי" הוא אוחז בידי. "הם יהרגו אותי". היא מצייתת, לא מעזה לסרב. אני יוצאת דרך החלון הסגור, קופצת לתוך עץ התות בחצר. אויר הרים צלול מכה בי ללא רחמים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים נהדר! כרגיל... הערב הסיפורים שלנו מדכאים במיוחד. הולך להטביע את היגון בפחית קרלסברג מהמקרר :-) ניר (ל"ת)
-
