נורא בא לי לכתוב ביקורת פיקטיבית אבל זה נראה לי שקוף עם הכינוי שבחרתי
אז הנה הביקורת של עלית קרפ בהארץ.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1232025.html
פרידה מבבל
דוידי רוזנפלד. הוצאת כתר ועברית, 251 עמ', 92 שקל.
אף על פי שבשליש האחרון של המותחן הזה הסתובבתי בתחושת העליונות של מי שניחש את הסוף, שמחתי לגלות שהתבדיתי. ארז בראון מעיד על עצמו שהוא הנקלה בין החוקרים הפרטיים בתל אביב, ועוסק בדרך כלל בתיעוד מעשי בגידה של זוגות נשואים. לכן, כשהזוג רובינשטיין, יהודים חרדיים, מבקשים ממנו לאתר את לאה בתם שנעלמה לפני שלוש שנים, הוא אומר להם שאין לו שום ניסיון בתחום ומנסה להשתחרר מהמשימה. אלא שהתעקשותם לא מותירה לו הרבה ברירות, והוא יוצא בעקבות הבת. הוא מחפש אותה בדירה השכורה שבה גרה בבית שמש, ואחר כך בדירות שכורות בתל אביב וגם באוניברסיטה, ומגלה על אודותיה אמיתות קשות ומכאיבות וגם את הסיבות שגרמו לה לעזוב את הבית ולברוח למחוזות אפלים. דוידי רוזנפלד מפלרטט עם כתיבתו של הרלן קובן בהמון דרכים: בדומה למיירון בוליטר, בלשו של קובן, גם בראון יושב במשרד מוזנח, יש לו מזכירה נאמנה וכמה בני ברית שמקיפים אותו, והוא לוקח את עצמו בערבון מאוד מוגבל ובהרבה הומור. זה ספר מרתק שסופו מפתיע מאוד והוא מעורר סקרנות לגבי כתיבתו של רוזנפלד בעתיד, כשיתגבר על כמה מחלות ילדות קלות.
ותודה לחמדת
ואגב אני ממש לא מפלרטט עם הרלן קובן אלא עם ריימונד צ'נדלר אבל יאללה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
